איך
אחרי שביררנו אם ה”מה” (ראוי- זמין – מותר), כדי שפעולת האכילה תהפוך למנוף של חיבור עם המקור, אנו צריכים להתבונן ב”איך”. גם דברי מאכל ראויים יכולים להיהפך לסם מוות רוחני אם פעולת האכילה נעשית בצורה לא מתוקנת ולא מושגחת.
פעולת האכילה נתפסת בעיני רוחם של החכמים כשיגור ניצוצות של חיים (מודעות) אל המקור. המלה שולחן נקראת כך על שם שהוא מתפקד ככן השיגור ומשם נשלחים אותם ניצוצות לדרכם חזרה הביתה. שולחן על שם השולח והשליחות. ישנם הנחיות מדויקות לגבי סוגי האוכלים השונים, ההכנה לשיגורם (ברכות), היכולת לשנות מקום תוך כדי שיגורם (אכילה בתנועה), וסגירת קובץ השיגור (ברכות אחרונות). בלימוד שטחי ניתן ישר לראות שככל שהמאכל הוא בדרגה גבוהה יותר, תהליך השיגור מורכב יותר, ודורש תשומת לב דריכות ונייחות (ישיבה) לאורך זמן עבודת השליחה. לפעמים אם לא נסגר הקובץ במקום השיגור, נאלץ המשגר אפילו לחזור למקום האכילה על מנת לסוגרו כדי שלא תיזרק לטמיון כל עבודתו.
התכונה המתבקשת ביותר אצל מכונן השליחות היא קודם כל הכרה בפעולתו וחשיבותה. מי שהתבלבל וחושב בטעות שהוא בא לפה כדי ליהנות (סייפר) מהרובד הגשמי/בהמי בלבד, רוב הסיכויים שהוא יכשל בעבודה חשובה זו, ואכילותיו במקום להעלותו ולחזקו, יורידוהו ויחלישוהו. גם מי שרוצה ומשתדל לאכול בצורה מודעת, בשל אופייה הגשמי מאד של עבודה זו, לרוב שוכח את הרבדים הגבוהים שלה עם הביס הראשון. לכן מאד חשובה המסגרת שבה היא מתבצעת – ה”איך”. המסגרת על מרכיביה השונים נועדה לעזור ללוחם ציון לשים לב, להיות מודע. להשתמש בכוח של ההנאה הגשמית הפיזית כדי להתחבר עם שולחו ולזכור את שליחותו. זאת מטרתם של הברכות והפעולות המקדימות את האכילה. מצד אחד מסגרת. מצד שני עבודה של התמרה של אנרגית ההנאה הגשמית לפעולה רוחנית של זיכרון והתחזקות בהרגשת השליחות. “אני אוכל כדי שיהיה לי כוח לבצע את ייעודי עלי אדמות”. העליתי את האכילה ממעשה בהמי זמני לאקט רוחני נצחי. העבודה היא להיזכר בייעוד לפחות בהתחלה ובסיום של תהליך האכילה (אם אי אפשר בכולו) כדי לתת כתובת נכונה לכל ניצוצות המודעות המשתחררים בעת הפעולה.
פעולת “איך” נוספת קשורה בהנאה המופקת בתהליך האכילה. בפרקים הקודמים למדנו כי העולם בנוי בצורה של מבנה היררכי של השתלשלות מהמקור האחדותי עד עולם התופעות. לכל עצם בעולם התופעות יש מלאך/”תוכנה” בעולם שמעליו, המקיימת אותו (מכה בו ואומרת לו גדל!), ולכל כזה מלאך/תוכנה יש מלאך /תוכנה אחרת בעולם יותר גבוה, היוצרת ומקיימת אותו, וכך הלאה עד שמגיעים למקור. יוצא ממבנה זה שכל דבר בעולם משתלשל מהמקור ועובר דרך כל העולמות עד שהוא מגיע לעולם התופעות. אנו רואים רק את הענפים בעולם התופעות, אך התמונה האמיתית היא שכל התופעות מחוברות בשורשם הנסתר אל המקור בצורה של עץ ענקי – עץ החיים. המסך העיקרי שמסתיר את המקור הוא ההרגשה של כל פרט בהוויה כי יש לו מהות בפני עצמו. שיש לו משמעות נפרדת. ולכן ההסרה של מסך זה תלויה בביטול העצמי וההכרה שאני חלק מעץ החיים הגדול. באותה מידה, המחשבה כי הטעם שאני טועם בתפוח נובע מהתפוח עצמו הוא חלק מהמסך הדמיוני של אשליית הישות . הטעם הטוב, היופי, הכול, משתלשל מלמעלה, מהמקור. הטעם הטוב מגיע מהשורש הרוחני. מי שמעלה מחשבה זו בסרט הוא מאוס . הוא מלמד את ניאו להבחין כי הטעם של המאכלים בתוך המטריקס נקבע ע”י התוכנה שקבעה את הטעמים. בסרט, זה מעלה שאלה איך ידעה התוכנה איזה טעם לתת לכל מאכל, אך אצלנו זה בא ללמד דרך עבודה באכילה. ליהנות מהטעם- אך לא לחשוב שהוא נובע מהסטייק עצמו – אלא להרגיש שהטעם משתלשל מהמקור. ע”י כך ממש מחברים את ההנאה הפיזית (הניצוצות) עם שורשם הרוחני . (וכך גם בכל הנאה והנאה).
בצורה בסיסית ופשוטה ניתן לחלק בין האכילות החיוביות המעוררות והמקדמות כמו סוכריות ועוגיות הנביאה, שתכליתם רוחנית, לבין האכילות המורידות, המנתקות והמרדימות כמו הסטייק והמשקה של סייפר שתכליתם גשמית בלבד או אפילו מעין נסיון בריחה מהייעוד.