דמותו של סייפר בסרט מייצגת את מלחמת שלב ב’. המלחמה הראשונה היא מלחמת השחרור, המלחמה לפקוח את העיניים ולראות את האמת. זהו הניסיון של החייל המבורבר (שאיבד את מיקומו במסלול הליכתו) שמנסה להיזכר ולעלות חזרה על ציר הניווט שלו . המלחמה היא יותר רעיונית תפיסתית.
מלחמת שלב ב’ היא המלחמה שאחרי ההתעוררות , המלחמה הקשה להתמיד, לעבוד ולדבוק באמת. זוהי מלחמתו של החייל שכבר נזכר בציר הנווט, לשנס מותניים ולהתחיל ללכת בציר הקשה. המלחמה היא בעוצמה ובאיכות העבודה המושקעת.
לסייפר נמאס מהמלחמה. אין לו כוח לעבוד קשה . הוא רוצה רק ליהנות. אם האמת דורשת עבודה – הוא מעדיף לחיות בשקר, העיקר שלא יצטרך להתאמץ. סייפר מעדיף להיות עבד של המטריקס – של האשליה – של החושים, מאשר להיות עבד של האמת – חייל של מורפיוס ולוחמי ציון. הוא טוען שהוא רוצה חופש, אך הוא מתכוון לחופש לעשות מה שהחושים המוגבלים מכתיבים לו –שזה בעצם מהותו של “בית העבדים”. קשה לו עם כל הצוויים והפקודות של מורפיוס, אבל הוא לא מבין כי דרך זו מובילה אל החירות האמיתית – אל השלמות, דרך הגשמת התכלית וחיבור עם המקור. הוא לא תופס כי כדי ליהנות באמת, צריך ללמוד.
כדי ליהנות בשלמות, צריך לעבוד. המאמץ והכאב של תהליך הלמידה וההטמעה הוא התשלום עבור ההנאה הסופית והשלמה – השלמות הרוחנית והאושר הנובע מהאישור על הגשמתה.
סייפר בעצם מייצג את הרובד הנמוך ביותר בנפשו של האדם – הנפש הבהמית. הרצון למלא את הצרכים הגשמיים. הוא אינו מבין כי לנפש האדם יש עוד מספר חלקים / מדרגות שלכל אחד מהם מרכז הנאה משלו. האדם השלם הוא זה שיודע לחבר ולאחד את כל מרכזי ההנאה כדי להשיג תענוג מושלם. הרמח”ל בספרו “דרך ה’” מגלה לנו כי תכלית האדם היא באמת להתענג – אבל בצורה שלמה, אשר כוללת את כל חלקי נפשו. לדוגמא, ישנה אפשרות לאכול סטייק סתם כמו כל בהמה אחרת, וישנה אפשרות לאכול ארוחת ערב טובה ביום הנישואין עם בן/בת הזוג. כאן רואים דרך לחבר את התענוג הגשמי הבסיסי (סטייק) עם תענוג נפשי ( אהבה) ועם תענוג רוחני – (ברית הנישואין שהיא ערך רוחני)(ראה פרק זוגיות ואהבה). המטרה היא לא להתעלם מהכוחות והצרכים הפיזיים אלא להשכיל לחבר אותם עם המרכזים הגבוהים יותר באישיות. סייפר חושב בטעות כאילו ה”אמת” מקלקלת לו את האפשרות ליהנות בחיים. הוא חושב כי אילו הייתה לו האפשרות לעשות כל מה שגופו רוצה, הוא היה המאושר באדם. אם נתבונן אפילו רק מבחינה גשמית על אדם שאוכל כל מה שהוא רק רוצה , מבלי ביקורת תבונית, נראה בצורה גלויה איך הוא לאט לאט הורס את עצמו ונהיה חולה. המנגנון הפנימי באדם בנוי כך שאם (כמו שסוכני החברה המערבית דוחפים) מתעלמים מהמרכזים הנפשיים והרוחניים הגבוהים יותר ומתרכזים ברובד התחתון בלבד (כיוון שרק אותו אפשר לשווק למכור ולהרוויח), נוצר תהליך של הרס עצמי. מנגנון אינטגראלי של השמדה עצמית שנועד לכוון את האדם ולהראות לו שהוא לא חי נכון.
לוחמי ציון עובדים לפי תוכנית שנועדה לחנך וללמד את האדם איך להפוך את ההנאות הגשמיות להנאות נפשיות ורוחניות. להמיר את קובץ ההנאה הגשמי אשר כבול בתוך מציאות של עולם סופי לקובץ הנאה רוחני אשר אינו מוגבל בסופיות, ולכן בעל יכולת צבירה. האדם הרוחני יכול ע”י המרה זו לצבור את הנאותיו ועם כל הנאה להתמלא. שונה הדבר אצל האדם הגשמי אשר זיכרון הנאותיו רק מעורר אצלו חסרון גדול יותר כיוון שכדי להגיע חזרה לאותה הנאה הוא צריך לחפש גירוי גשמי בעוצמה חזקה יותר. לכן אצל האדם הגשמי כל הנאה מביאה לחסרון ולשבירה במקום להתמלאות ושלמות.
השילוב של מרכזי ההנאה הגבוהים יותר לא רק ממירים ומעלים את צורות ההנאה, אלא מפצים על ההרגל, השעמום והאובדן של ההתרגשות כתוצאה מגירויים שחוזרים על עצמם. למשל – אוהד מכבי יעדיף לצפות יותר יפה, היות והמשחק NBA אף על פי שהמשחק הגשמי ב NBA במשחק של קבוצתו על פני משחק ש של מכבי מערב גם מרכז נפשי גבוה הקשור לזהותו. ההנאה הנפשית שקשורה לזהותו מפצה על ההנאה הגשמית האבודה. באותה מדה האהבה (נפש) בין בני זוג וההבנה (רוח) של ההשפעה העצומה שיש לחיבור ביניהם על העולם כולו, אם היא חיה ואמיתית, מפצה על האובדן בגירוי הגשמי הנגזר ממשך היכרותם וכוח ההרגל. אמנם, התוכנית לפיה עובדים לוחמי ציון מטפלת גם בפן זה, בצורה של הרחקה גשמית קבועה שנועדה בין השאר להעצמת הגעגוע הגשמי וחיזוק עוצמת הגירוי. בצורה פרדוכסלית – דווקא השימוש בהנאות לפי המינון המופיע בתוכנית – מביא גם להנאה פיזית יותר גדולה היות והיא מדודה ומשולבת בפרופורציה נכונה עם השלם כולו. זה כמו ההבדל בין שתיית בקבוק יין שלם בלגימה אחת, לעומת שתיית היין לאט, במידה ובשילוב מאכלים אחרים, המעלים את התענוג מהיין למדרגה אחרת.
במהלך אימוניו של ניאו מדגים לו מורפיוס את הסכנה העצומה שיש בירידה לתוך המטריקס , לתוך עולם הניסיונות. בהגיעו לעולם הגשמי על פיתוייו והנאותיו החושיות, שוכח ניאו את מטרת בואו ומוסט ע”י יצריו אל האישה באדום. מורפיוס עוצר את ה”עולם” ומסביר לו כי האישה באדום היא דמיון שנועד להסיט אותו מדרכו – האישה באדום היא בעצם אויב מסוכן שמחכה לו בכל פינה ורוצה להרוג אותו. מפחיד. בסך הכול הוא הסתכל ! מורפיוס מבין כי סטיה “זניחה” של זוית קטנה פה, גודלת להיות החטאה ענקית במרחקים גדולים. “לא תתורו אחרי עיניכם”. הוא מלמד את ניאו כי ההנאות הן כלי אדיר של עבודה רוחנית אם הן מנוצלות כדי להפעיל את המרכזים הרוחניים באדם. הן גשר של חיבור למקור אם ההפעלה שלהן מווסתת לפי התוכנית העליונה. אבל אם אין עליהן שליטה – הן נהפכות להיות האויב מספר אחד המסכן את דרכו – חייו הרוחניים – של לוחם ציון.
גם כשיצאו בני ישראל ממצרים, כשסוף סוף הצליחו להשתחרר מהכישוף של בית העבדים, גם אז נמצאו אלה שהתגעגעו לתאוות של עולם האשליה – התגעגעו לסיר הבשר, לקישואים ולדלועים של מצרים. ” והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה”.
בפרק על דמותו של ס”מית – היצר הרע / מלאך המוות / השטן, נעמוד על ה”פגם” הבסיסי בבריאה, פגם הישות – האגו (אותיות גאוה). מפגם זה – פגם הישות, נובעים בתוך האדם שלוש כוחות “רעים” אשר מפריעים להתנתקות מהאשליה ולחבירה למקור. הקנאה, התאווה, והכבוד. סייפר הוא התגלמותם של שלושת כוחות אלו בנפשו של האדם. סייפר מקנא בניאו, מתגעגע לבלונדיניות ולסטייקים, ורוצה לחזור למטריקס בתור שחקן או מישהו מפורסם.
שלוש פגמים אלו מבוטאים בתקופת דור המדבר אשר יצא ממצרים כחלק מעבודת ההכנה לכניסה לארץ ישראל – ציון, הפיזית והרוחנית. פגם הקנאה – קורח ועדתו. פגם התאווה – המתאווים . פגם הכבוד – המרגלים.
לסיכום : מדמותו של סייפר אנו לומדים כמה דברים חשובים מאד. 1
. כי האדם תמיד עבד. או עבד ליצרים או עבד לאמת. כמו שביטא זאת הרמח”ל בספר מסילת ישרים : “תחילת עבודתו של האדם היא לברר מה חובתו בעולמו”, מתוך הנחה בסיסית שהחובה היא אינטגראלית במבנה האדם. הוא רק צריך להחליט למי הוא חייב , עובד של מי הוא ? של היצרים החושיים המוגבלים או של המקור שהוא נקודת האמת של ההוויה כולה. 2
. כי ההתעוררות איננה סוף המלחמה. היא רק תחילתה של העבודה. רוחניות זאת עבודה ואנו באנו כדי לעבוד – “אדם לעמל יולד”. 3
. בהנאה הגשמית כשהיא עומדת לבדה בפני עצמה יש יכולת להרוס ולהשמיד. רק בהעלאתה וחיבורה עם מרכזי האישיות וההנאה הגבוהים יותר בנפש ניתן למצותה ולהביאה לתכליתה. ההנאה הגשמית היא הדלק, הכוח שאמור להפעיל, לחיות ולרגש את המרכזים הגבוהים יותר (נפש / רוח). 4
. יש חופש תחתון שהוא עבדות לחושים . ויש עבדות עליונה שמביאה לחירות רוחנית. “עבדי הזמן עבדי עבדים הם. עבד ה’ לבדו הוא חופשי”