במפגשו של ניאו עם הארכיטקט, מספר הוא לו כי בריאת ה”מטריקס” נעשתה בעצם בשותפות עם הנביאה. הוא מתוודה בפניו בקושי רב, כי בפעמים הראשונות הוא ניסה אמנם לברוא אותו לבד, אך בגלל מוגבלותו הנובעת מהחשיבה המתמטית המדויקת שלו (חוק וסדר), ותיחומו בפרמטרים של שלמות, לא עלה בידו. ס”מית בשיחתו עם מורפיוס מאשש היסטוריה זו שקדמה למטריקס הנוכחי ומספר לו כי יבולים שלמים של נשמות שהוכנסו לעולם ראשוני זה לא קיבלו את האשליה והתעוררו ממנה. הם לא יכלו לחיות בתוך עולם “מאיר” זה של חסד ושלמות. לכן עשה הארכיטקט בדיקה, ולבריאת המטריקס הנוכחי שיתף את הנביאה אשר “מתמחה” בנפשו של האדם אשר יעצה לו ליצור עולם פחות “שלם” עם ניסיונות בעיות והתמודדויות, כדי לתת לנשמות המשחקות בו אשליה של בחירה. את עולם זה כבר רוב הנשמות היו מוכנות לקבל, כיוון שהרגישו כי הוא יותר אמיתי (יותר דומה למקורי).
בסיפור בריאה זה מקופל אחד מהיסודות של הבנת הכוחות מהם מורכבת המציאות בה אנו חיים. הארכיטקט והנביאה הם משלים לשני הכוחות היסודיים הקיימים בעולם : מידת החסד – אהבה (הפורצת ושוברת את כל הגבולות), ומידת הדין – חוק וגבול, יראה.
ה“מאור עיניים” מבאר את אחד המובאות המפורסמות של החכמים : ” בתחילה עלה במחשבה (של הבורא) לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם יכול להתקיים, עמד ושיתף את מידת הרחמים (חסד). הוא מבאר כי צריך לקרוא משפט זה בפיסוק שונה: בתחילה עלה לברוא את העולם במידת הדין, (למה?) כיוון שראה שאין העולם יכול להתקיים (במידת החסד לבד) (ולכן היה צריך את הדין – הצמצום של אור החסד הגדול שהוא מעבר לכל גבול וסוף, כדי שיהיה אפשרי בכלל קיום של עולם ונבראים בעלי גבול וסוף. וזה נקרא מידת הרחמים – שיתוף בין חסד שהוא אור אין סופי, לבין חוקים וגבולות (דין) .
הסבר זה עולה יפה מאד עם המשל של הארכיטקט והנביאה. הארכיטקט הוא סמל החוק – איזון המשוואות המתמטיות עד הפרמטרים הקטנים ביותר. דיוק ופרפקציוניזם. הנביאה לעומתו, מסמלת את האהבה הפורצת את גבולות הסדר – תפקידה להוציא מהאיזון המתמטי הקר.
המטריקס הראשון היה ניסיון לברוא במידת החסד – עולם של שלמות. זה לא החזיק מעמד. האנשים לא עמדו באור של החסד הגדול. רק צמצום של אור זה ויצירת עולם שבו החסד מוסתר ולכאורה יש בגלל הסתר זה ייסורים וסבל – נתן מקום ואפשרות לנבראים להתקיים בו.
מה ניתן ללמוד מסיפור זה? ממשיך המאור עיניים ומלמד כי מזה צריך האדם להבין כי כשם שבבריאת העולם הוצרך הבורא לצמצם את האור של החסד והאהבה כדי לתת מקום קיום לעולם ולנבראים, שללא זה היו מתבטלים באור האין סופי שלו, מתוך מטרה שע”י צמצום זה יהיה להם קיום ואפשרות להכיר לבסוף את אהבתו וגדלותו, כך גם בחייו של האדם הפרטי, הקשיים והייסורים הם גם כן צמצום והכנה שהוא צריך לעבור כדי לקבל את האור הגדול המוכן לו והמחכה לו בסוף הנסיון.
פה טמון הסוד של המטריקס.
העולם הוא אשליה, הסתרה של אור האמת, שמטרתה להוות פלטפורמה של אימונים בגילוי שלה ובדבקות בה. הסתרה שמטרתה גילוי – חיבור חי בין ניגודים משלימים. הבורא הסתיר כדי שאנחנו נגלה. אם לא היה מסתיר – לא היינו יכולים לראות. חכמים מדמים זאת להתבוננות בשמש. אי אפשר לראותה ללא פילטר המסתיר אותה. כדי לראותה ולהתבונן בה חייבים להסתירה.
בצילום אנו רואים גם כן דוגמא מקבילה. כדי שתתקבל תמונה יפה, והאור לא ישרוף את הפילים, לפני שפותחים את העדשה יש קודם כל לסדר את הצמצם. להקטין (לצמצם) את כמות האור שנכנסת לרמה שאיתה יכול להתמודד הפילם (רגישות של המקבל), ואז אפשר לפתוח את אור החסד שישטוף במידה הרצויה את הפילם.
מי שמבין רעיון זה ומטמיע אותו הוא המאושר באדם. הוא מבין כי כל התכונות הרעות שיש בו וכל המקרי ביש הקורים לו, וכל ה”נחסים” מנת חלקו, הם כולם צמצומים של האור של החסד והאהבה האין סופית שאוהב אותו ה”מתכנן העליון”, שנועדו להכין אותו לפתיחת העדשה האישית שלו וקבלת האור במידה וברגישות שאליה הוא מוכן. עצם קבלה זו היא הכלי שדרכו ירום אליו השפע האינסופי. קבלה זו יוצרת את הכלי להכלת אותו אור.
“נתיבות שלום” מלמד כי קבלה זו של כל הנסיונות ששולח ה”מתכנת” האוהב מתוך הכרה כי כוונתו טובה מעוררת מידה כנגד מידה את קבלתו של ה”מתכנת” אותך חזרה אליו באיזה מצב שלא תהיה, וזהו סוד האושר והסיפוק.