פרק ח’ | ס”מית-השטן/מלאך-המוות / היצר הרע קוים לדמותו
דמותו של ס”מ-ית היא אולי הדמות החשובה ביותר בסרט אחרי ניאו. הנביאה מגלה לניאו בשלב מסויים שסמית הוא תמונת הראי שלו – התשליל שלו. כוחו של סמית גדל ומתעצם יחד עם התפתחותו של ניאו (כל הגדול מחבירו – יצרו גדול ממנו). הלחימה של ניאו כנגד סמית במסלול השתלמותו מכריחה אותו להתאמץ ולהוציא מעצמו קצת יותר מהמקסימום שהוא חושב שהוא מסוגל. סמית הוא בעת ובעונה אחת גם המכשול העיקרי המונע מניאו להגיע אל תכליתו, וגם המפתח שבעזרתו מצליח ניאו להגשים את ייעודו ולהפסיק את המלחמה.
כשם שניאו מגלם את סך כל הנשמות המחפשות להתעורר לאמת ולגעת ב”מעבר”, מגלם סמית את המסך המנסה להסתיר מעיני הנשמות את אותו עולם אמיתי, וע”י כך לקחת את תכליתם, את ייעודם. לא סתם קראו לו האחים וושובסקי ס”מ-ית. שמו של השטן במקורות הוא ס-מ-א-ל. כינויו ס”מ. המלאך שתפקידו לסמות (להסתיר) את עיניהם של הבריות מלראות את הא-ל (הכוח). תפקידו להקשות על האדם מלהתקדם כדי ליצור התמודדות שממנה תצמח גדילה. אולם תכליתו להיות מנוצח ע”י האדם. הוכחה לכך ממאבקו של יעקב עם השטן – מלאכו של עשיו, שכאשר ניצחו יעקב, ביקש השטן שישחררו כי הגיע זמנו להגיד שירה בשמים. ידוע כי כאשר מלאך משלים שליחותו הוא עולה להגיד שירה. מכאן רואים ששליחותו היא להילחם אבל השלמת תפקידו הוא להיות מנוצח. דוגמא נוספת ממשל המלך והזונה של הבעל שם טוב.
מהו המנוע של סמית? ומה מקורו של כוח מניע זה?
מספר קטעים בסרט מדגימים לנו כי שאיפתו הבסיסית של סמית היא למלא את העולם. הוא כל כך מאוהב בעצמו עד כי הוא רוצה שכוווולם יהיו כמותו ואין זה משנה אם כתוצאה מכך יחרב העולם כולו יחד עמו. נשמע מוכר נכון? ישנה תבנית הפועלת בצורה דומה בגוף האדם. שמה של תבנית זו היא סרטן. מחלת הסרטן נובעת מכך שאחד התאים, מסיבה כלשהיא מאבד את תחושת השייכות לשלם שאליו הוא שייך – להנהגה הכללית של המערכת שבה הוא חי. אמנם לתאים אין עיניים לראות או אוזניים לשמוע את הגוף השלם או להבין ולתפוס את מהותו, אך גוף בריא הוא גוף שבו כל תא ותא על אף שאינו משיג את תמונתו של השלם יודע את מקומו ואת תפקידו במסגרת המערכת כולה.
כאשר תא אחד מחליט להיות עצמאי – אינדיבידואליסט. להחליט בעצמו מה וכמה לייצר. להחליט בעצמו כמה פעמים להתחלק. להחליט שיש לו מהות בפני עצמו ללא קשר לגוף שאליו הוא שייך. אז יש לגוף בעיה. התא אינו רואה מעבר לעצמו ואינו מבין כי הגשמתו העצמית היא הרס וחורבן לגוף שיביא בהכרח גם להשמדתו הוא.
הגוף צריך ללמד את תאיו כי הגשמתם העצמית היא הכרתם בתפקידם וייעודם בתוך המערכת שבה הם חיים, גם אם הם אין להם כלים כדי לתפוס לגמרי את מהותה וצורתה. הגשמתו העצמית של הלב היא להניע דם. הגשמתה העצמית של הקיבה היא לספוג מזון וכו. לכל חלק במערכת יש תפקיד שרק הוא יכול לבצע כמו שצריך. זהו היעוד שלו וזו עצמיותו האמיתית.
דמותו של סמית באה להעביר ידע זה מתחום גוף האדם – לתחום הרוחני , להבנת מהותה האמיתית של הגשמה עצמית ותכלית. כל אדם הוא חלק ממכלול שלם של ההוויה. לאדם אין כלים כדי לתפוס את מהותו של השלם היות ובתוך המטריקס הוא רואה רק סוף וניגודים, אך משמעותו האמיתית היא בהבנת היחס והקשר שבינו לבין השלם שאליו הוא שייך. בתורת הדאו הסינית ובעוד שיטות מזרחיות הוליסטיות זהו כלל ברזל: ” אין לחלק משמעות בפני עצמו, אלא רק בקשר שבינו לבין השלם אליו הוא שייך”.
סמית חושב שיש לו משמעות בפני עצמו. מה שחשוב זה “אני ואני ואני“. משה רבינו מעביר מסר הפוך ללוחמי ציון במשפט אחד: “ואנוכי עומד בין ה’ וביניכם”. מורי החסידות מלמדים כי כוונתו היא כי מה שעומד בין הלוחם הרוחני ובין המקור של ההוויה הוא ה”אנוכי” – האנוכיות. אין דבר שיותר מרחיק מאשר הגאווה. חכמים מביאים כי נאמר על ה’ כי הוא “שוכן אתם בתוך טומאתם”, אך על בעל הגאווה נאמר :”אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת”. למה? כיוון שכשאדם חושב שהוא משהוא בפני עצמו, הוא בהכרח מכחיש את האמת שיש כוח אינסופי הממלא את כל הבריאה, היות ויש חלק שאותו האין סוף “כאילו” אינו ממלא.
כל נשמה היא בעצם “חלק אלוק ממעל”. אבן החצובה מההר. כל נשמה במקורה היא עדיין מחוברת לשלם. על אף שנסגרה אותה נשמה בתוף גוף דיגיטאלי / גשמי היא עדיין זוכרת את התחושה שהייתה לה כשהייתה מחוברת לשלם. תחושת עונג עצום, מלאות, אחדות ושלמות. הזיכרון הזה הוא הכוח המניע את האדם בכל פעולותיו. הוא שואף להיות שוב שלם, שלא חסר לא כלום, שממלא את העולם והעולם כולו שלו. כולם רוצים להיות שוב אחד עם אלוקים – כולם רוצים להיות אלוקים. ההבדל בין בני האדם הוא בצורת ההגעה חזרה למצב זה. האדם הגשמי חושב שע”י מילוי צרכיו הגשמיים הוא ירגיש שוב שלם. שאם הוא ישלוט בעולם והכול יהיה שלו הוא ירגיש שוב כמו אז. זהו סמית. הוא רוצה את מה שניאו רוצה – את הכל, רק שדרך ההשגה היא ע”י הגדלת ה”אני” וסיפוק צרכיו. דרך זו, נקודתית נותנת אשליה של התקדמות בסיפוק ההנאות הרגעיות שלה, והתמלאות מזויפת, אבל בטווח הארוך מגלים התרוקנות, נסיגה , והתדרדרות עד כליון והרס כלל מערכתי. חכמים מתארים התדרדרות זו במילים : אין אדם מת וחצי תאוותו בידו – יש לו מאה, רוצה מאתיים. ככל שהאדם מגדיל את עצמו – כך מתגבר אצלו החיסרון והוא מרגיש יותר ריק.
דרכו של ניאו לאותה מטרה היא הפוכה.
ניאו מלמד אותנו כי הדרך לטבול חזרה בשלמות היא ע”י התבטלות לשלם. הסרת מחיצות ה”אני” על מנת להיות אחד עם האין סוף. החלק שמבין כי תכליתו היא מסירות לצרכיו של השלם – של המערכת שהוא חלק ממנה. פסגת החירות והעצמאות הנובעת מקבלת מרות. הפיכתו של ניאו להיות ה”אחד” עוברת דרך מסירות נפשו ומוכנותו להקריב את עצמו למען האמת ולמען ציון. גם בניסיון מול הארכיטקט נמדד ניאו במסירותו למען הכלל – למען ציון בסרבו לקבל את הצעתו להתחיל עם ציון חדש ממנו. (למשה רבינו הייתה התנסות דומה בה רצה ה’ כתוצאה מסיפור ה”עגל”, להתחיל עם חדש ממנו ומשה סירב ואמר לו שאם אין הוא מוחל לעם ישראל – שימחק אותו מספרו אשר כתב (מההיסטוריה האנושית)). בשביל אדם גשמי החברה קיימת כדי שיהיה לו על מי לטפס בדרכו להרגשת זהות עצמית וסיפוק. בשביל לוחם ציון החברה קיימת כדי שיהיה לו למי לעזור בדרכו להרגשת זהות עצמית הנובעת מחיים לפי מערכת ערכים רוחנית פנימית. במסורת היהודית מחויב האדם פעמיים ביום להגיע להכרה שהעולם כולו הוא אחדות אחת אין סופית אשר כל התופעות והפרטים השונים הקיימים מתבטלים בתוכה. בתוך כל הפרטים מתבטלת גם העצמיות האישית היות והכול אחד. לכן חייב האדם על מנת להגיע להכרה זו להיות מוכן למסור את נפשו – לוותר על עצמיותו. הפסוק שאומרים באותו מעמד הוא קריאת שמע – שמשמעותה הוא שכל הכוחות בבריאה – כל האלוקים (כוחות) נובעים ממקור אחד שממלא את כל ההוויה – שם י-ה-ו-ה.
הוויתור על ה”אני” הוא לא ביטול מוחלט, כי אם מעבר להכרה בחשיבות העצמית הנובעת מקבלת השליחות והתפקיד המיוחד שאני אמור לבצע עבור המערכת הכוללת של הבריאה – עבור האין סוף.
ניאו מלמד אותנו שמסירות נפש היא לא רק מוכנות למות בשביל אידיאל. מסירות נפש אמיתית היא מוכנות לחיות בשביל אידיאל. למסור לא רק את הרגע האחרון בחיים שהוא בסך הכול רק רגע אחד, אלא למסור כל רגע ורגע מתוך חיים של עבודה מאומצת של גילוי נקודות של אמת בעולם של שקר.
פגם הישות והגאווה מתחיל עם בריאת העולם. בספרי הקבלה מתוארת הבריאה כסילוק האחדות האין סופית מנקודה אמצעית כדי לאפשר חלל שהוא פנוי מהאחדות. חלל המאפשר ריבוי. חלל שבו ישנו מקום למציאות סופית. ברגע שהשלם הסתתר, שהמלך נעלם, קמו כל הנבראים וכל אחד רצה להיות הוא המלך.
חטאו של האדם הראשון – האכילה מעץ הדעת – היה גם כן קשור בפגם הישות והגאווה. דעת משמעה חיבור. עץ הדעת טוב ורע משמעו עץ שבו מחוברים ומעורבים הטוב והרע. הנחש אמר לאדם הראשון שאם יאכל מהעץ יוכל לברוא עולמות כמו ה’. עולם פירושו העלם – הסתר – אשליה. הנחש כביכול אמר לו– עכשיו אין זו בעיה למצוא את האמת אתה רואה ושומע אותה, אבל אם תאכל מהעץ, תכניס את הרע לתוכך, תכנס להסתר נוסף, לעולם נוסף שמעלים את האמת – ואם משם תמצא אותה, זה יקרא אתגר ואז יהיה אפשר לאמר כי באמת עשית משהו. האדם הראשון רצה לעשות מעבר למה שהוא התבקש מתוך רצון להוכיח את עצמו, מתוך תחושה של עצמיות. לכן העבודה של תיקון פגם זה היא ע”י מסירות והקרבה.