מידות
(כדאי להתחיל לקרוא קודם את הפרק הקודם על סוד הצמצום)
אמנם האמת הוא כמ”ש אצלנו במקום אחר בשם הבעש”ט זלה”ה נשמתו בגנזי מרומים על פסוק משגיח מן
החלונות מציץ מן החרכים שהבורא ב”ה משגיח מן החרכים פירוש מצמצם יראתו על האדם שהולך לעבור
עבירה בסתר שכל שעה נדמה לו ומתיירא שלא יראנו אדם ומדמה בדעתו ומתיירא כאלו אחד רואה עליו בעד
החלון ומציץ מבין החרכים ועל ידי זה נופלת עליו היראה כאלו אחד רואהו ואינו יודע כי כב”יכול היראה
עליונה מצמצמת את עצמו לזה האדם שישוב ויפרוש מן העבירה מתמת גודל רחמנותו יתברך על האדם
מצמצם יראתו כב”יכול על האדם הזה בשפל המדריגה כזו שעל כן אמר ר”י בן זכאי לתלמידיו יהי רצון שיהא
מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם תדעו כשאדם עובר עבירה אומר ולואי שלא יראני אדם שהכוונה היא
כאמור שהיראה עליונה מצמצמ’ אל האדם בשעה שהוא פורש לעבירה ומתלבשת אליו ביראת בשר ודם ונדמה
לו כאלו בכל שעה שום אדם רואהו בעד החלון ואם היה לו דעת ואמונה שיאמין במ”ש שהשם יתברך מעורר
עליו היראה עליונה להפרישו אף שהוא מלובש ביראה חיצוניות שלא יראנו אדם היה נקל לו אז להחזיק בירא’
ה’ מאחר שנתעורר עליו הירא’ מלמעלה ושיפשיט היראה מלבושין החיצוני’ ולתפוש העיקר לירא מהשם
יתברך ולפרוש מהעבירה:
וזהו יהי רצון שיהא מורא שמים כמורא בשר ודם כאשר נופלת עליכם מורא של בשר ודם בעת שהוא פורש
לעבירה ח”ו שאז על ידי אותה היראה י”ר שתפול עליכם מורא שמים על ידי שתסתכלו על פנימי הדבר
כאמור וזהו כמורא פי’ כאשר אתם מתיראים מב”ו שאז יהיה נקל לכם להחזיק ביראת אלקים המלובשת שם
ואם כן אף בעת שעושה עבירה נקרא עבר י”ה שמסתלק ממנו השם יתברך ונקרא מפריד אלוף מכל מקום
בחינת היראה ההיא שנופלת עליו בעת שהוא הולך לעבירה הוא בחינת צמצום יראתו יתברך ואלהותו
כב”יכול ועל ידי זה שנופלת עליו באותו פעם היראה אף שהיתה בלבושין החיצונים מכל מקום בחי’ יראת ה’
היא ועל ידי זה מתעורר לפעמים לתשובה אחר זה שהטוב של היראה שנפל עליו בשעת העבירה יכול להביאו
לידי תשובה ונמצא שגם שם הוא צמצום אלהותו יתברך אף שפותחין לו ליתן לו הבחירה בידו על ידי שנפסק
משרשו שהוא הבורא ב”ה והבן זה ונמצא שמלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה: (בראשית)
וזה כל עיקר עבודתינו לטהר המדות שבקרבנו מן הרע ולהעלותן על ידי שהוא עובד עמהן עבודתו יתברך וכל
זה על ידי טוב הסתכלותו בעת שיבוא לו איזה אהבה רעה או יראה רעה ח”ו שיסתכל ויחרד ויאמר בלבו הלא
זה הוא אהבה נפולה מעולם האהבה אהבת הבורא ברוך הוא ואני צריך להעלותה ואיך אעשה הרעה הזאת
להפילה עוד למטה ואם אני אוהב הדבר הרע הזה שהוא דבר נברא ב”ה ותורתו שבה נבראו כל הנבראים והוא
תענוג כל התענוגים וכיוצא בשאר המדות בשעה שנתעורר בקרבו איז מדת מהמדות אזי יראה ויגור ויחרד
להשתמש בשרביטו של מלך מלכו של עולם להקניטו ח”ו ולעשות נגד רצונו ולמרות עיני כבודו יתברך
ואדרבה בהתעוררות המדה בקרבו אל הרע ודבר חיצוני ההוא אז נקל לו לקשר את עצמו עם זאת המדה
למעלה בו יתברך שמו מאחר שנתעורר ונפתח פתח המדה ההיא אז ואז מעלה דברים נפולים לשורשם שאין
תענוג למעלה גדול מזה שיש להשם יתברך מזה תענוג גדול כנודע כל זה ממה שמבואר אצלנו במקום אחר:
(נוח)
והנה אודיעך דבר גדול בענין זה הלא תדע אם אירע באיזה זמן שמרגיש האדם בנפשו שנפל בזמן ההוא ברוע
המדות ח”ו וביחוד אם נפל ברוע האהבה ובפרט תאוות המשגל אפילו בהיתר ידע נאמנה שרוצין להגביהו
למעלה במדריגה עליונה עם המדות המוטבעין בקרבו ולפתוח לבבו לאהבתו יתברך שיזכה לבחינת נתינת
התורה מלמעלה כאמור למעלה וקודם ההגבהה היא ההשפלה כמבואר למעלה בענין אברהם אבינו ע”ה שהיה
צריך לירידת מצרים להשפיל את עצמו ולהעלותן על ידי שבירידתו לשם היה ירא את ה’ כמו שאמר הכתוב
לגור גם וכמו שכתוב לעיל היפך מהם שעליהם נאמר (בראשית כ’, י”א) רק אין יראת אלקים במקום הזה כן
בכל אדם הוא ועל ידי שנופל למקום האהבה רעה וירא ה’ שם בעמדו במדריגה הנ”ל ומתחזק בהתעוררות
אהבה רעה לנצח היצר הרע מלעשות רצונו למלאות תאוותו ואוהב באותו התעוררות האהבה להבורא יתברך
ברוך הוא כאמור למעלה ואף אם צריך לקיים העונה האמורה בתורה לא יהא רק לאהבת הבורא יתברך כשאר
כל המצוות ציצית ותפילין שלא יהא חילוק ביניהם כלל ושלא יעשה למלאות תאותו ואם יעשה כן אזי מתעלה
בזה למדריגה גדולה ומעלה בזה כל האהבות נפולין שירד לשם להעלותן לראש הכל לעולם האהבה ועולה בזה
למדריגה עליונה וכמו שכתוב למעלה באברהם על ידי ירידתו למצרים בזה זכה לגדר ואגדלה שמך כך הוא
בכל אדם ובכל זמן ועל ידי זה זוכה לבחינת נתינת התורה כאמור למעלה וכמבואר למעלה בירידת יעקב אבינו
עליו למצרים עם השבטים שהיה אנוס על פי הדבור שהיא נתינת התורה לישראל שלא היו ראוין לקבל התורה
בלתי ירידה זו כאמור וכן בכל אדם ובכל זמן:
(מאור עיניים – נוח)
העובדא וכל עוד שילך תמיד במדריגה ההיא יוסף אומץ תענוג רוחני להרגיש בו בעבודתו ויזכה להיות מרכבה
אל הבורא יתברך ויבוא למדריגה שלא יעשה שום דבר מבלעדי מה שיטהו הבורא ברוך הוא השורה עליו כמו
שכתוב בזוהר הקדוש הסוד טפל לרוכב ואין הרוכב טפל לסוס כי כמו שהרוכב מטה הסוס על ידי מתג ורסן
לכל אשר יחפוץ יטנו כן התורה בהתגלות הברית מטה אותו לכוונת הרוכב שהוא הבורא יתברך השורה לעיו
ונעשה לו התורה כרסן שהוא ביד הרוכב וזוכה לנתינת התורה במתנה מלמעלה כמבואר למעלה.
(מאור עיניים – נוח)
ויהיו חיי שרה וגו’ נקדים מה שאמרו רז”ל חש בראשו יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך חש
בגרונו כו’ חש מבעיו כו’ חש בכל גופו כו’ שנאמר ולכל בשרו מרפא להבין הענין נקדים כי הנה נודע כי בצלם
אלקים עשה את האדם (בראשית ט’, ו’) ופירש רש”י אותו צלם המתוקן לו דמות דיוקן יוצרו הוא והנה הבורא
יתברך אין לו שום תמונה ח”ו מחמת שהוא אין סוף בלתי מושג אך הענין כי בראשית ברא וגו’ ודרשו רז”ל
בשביל התורה ובשביל ישראל כו’ ואלהים מורה על הצמצום כנודע כי מפני שהשם יתברך אין סוף ובעת
בריאת העולם הוצרך כביכול לצמצם אור שפעת יקרו לצמצם את עצמו בעולמות אף שהוא יתברך אין סוף
ואין העולמות יכולין לסובלו מכל מקום מחמת שהוא יתברך רצה בבריאתן צמצם את עצמו בעולמות כביכול
בכדי שיוכלו העולמות לסובלו ובחינה זו נקרא אלהים אך מהות הצמצום הוא התורה שצמצם שכינתו
באותיות התורה ועל ידם נבראו העולמות כי אורייתא וקודשא בריך הוא חד מזה הטעם כי הוא עצמותו יתברך
ובה ברא העולם והנה בהתורה יש רמ”ח מצוות עשה ושס”ה לא תעשה והן נקראים שיעור קומה של יוצר
בראשית כי התורה היא קומה מצד הנ”ל ואדם גם כן נברא על ידי התורה בדיוקן הזה שיש בו קומה מרמ”ח
איברים ושס”ה גידים וכל אבר הוא כנגד מצוות עשה שבתורה המיוחדת לאותו אבר והבן כאמור אצלנו כמה
פעמים:
והנה עיקר הכוונה היה בבריאה זו שיהיה האדם ממשיך חיות וכל שלימות מן התורה שהוא האומן בקיימו
התורה מצות עשה ומצוות לא תעשה בכדי שלא יעדר ח”ו אפילו אחד ואז נמשך לו חיות מכל מצוה פרטית
השייך לאותו אבר או לאותו גיד בשמרו שלא לעבור על אל תעשה אף שאין באפשר לקיים כולם במעשה מכל
מקום יוכל לקיימו בדבור כמאמר רז”ל כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה וכיוצא בשאר מצוות שאי
אפשר לקיימן מחמת שהוא מוכן לקיימן ומצדו לא יבצר רק שהוא בלתי אפשר נחשב לו הדבור למעשה
וההיפך ח”ו בהעדר שום מצוה מקומה של יוצר בראשית מחסר גם כן ח”ו החיות מאותו האבר שכנגד מצוה זו
ונמשך הפגם לנפשו ועל ידי זה גם כן לגופו בגשמי נעשה גם כן חס וחלילה חולי על אבר זה רצה לומר:
והנה אם אין לו דעת מבקש לו רופא לרפאותו אך האמת הוא אם היה שב אל האומן להתורה כי ידע אינש
בנפשיה לפשפש במעשיו מהות חטאיו כמו כלי שעשה אומן חכם בחכמה אם יקרה לו שום הפסד חס וחלילה
צריך להביאו לאומן הראשון שעשאו כי בלעדו לא ידע שום אומן מהות ההפסד כך הוא גם כן בענין זה צריך
לילך אל האומן ולהשיב עליו חיות התורה עם אור אין סוף ברוך הוא המצומצם בתורה ולא יצטרך לרופא
הגשמי ויכול להיות שיבוא לו הרפואה ברגע והבן ובודאי אז יהיה שלם בכל מיני שלימות בגופו וממונו
ובבנים כי כל מה שיארע לו ח”ו הכל הוא תקנתו כנ”ל וכן אמרו רז”ל הפורש מן התורה הרי זה מעוות לא
יוכל לתקן וגו’:
וזהו תמים תהיה עם ה’ אלקיך פירוש מתי תהיה תמים עם ה’ כשאתה דבוק בהשם יתברך ובתורתו שהוא
אלקיך בחינת הצמצום כאמור שצמצם את עצמו בהתורה אז תהיה שלום בכל מיני שלימות בגוף ונפש:
וזהו שאמרו רז”ל ורפא ירפא מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות כי מהיכא תיתי שלא לרפאות אך הנה מצד
האמת היה צריך לעשות כנ”ל ולא לבקש רפואות הגוף לבד אך מפני שאין לו דעת וסומך אמונתו על זה והשם
יתברך אינו חפץ במות המת ח”ו לכך ניתנה רשות כו’ אך האמת כמו שאמר הכתוב ויאמר אם שמוע תשמע
וגו’ כי אני ה’ רופאך ודרשו רז”ל לא אשים ואם אשים כו’ וכמו שכתב מהרש”א ז”ל דאף שלא נזכר זה בתורה
ואם אשים אך הוא נכלל הכל בלא אשים כי הבורא ברוך הוא מצוי תמיד ותורה ותשובה קדמו לעולם והנה אף
אם אשים הוא כאלו לא אשים מחמת שהרפואה קדמה לעולם:
וזהו הטעם גם כן כי כל רפואות הבורא יתברך קודמין למכה והבן:
ונודע שהתורה נבנית מעשרים ושבעה אותיות התורה אך עשרים ושתים רחמים גמורים וחמשה אותיות
הכפולים מנצפך הן אותן הגבורות ומהם באים הדינים ומי שמדבק את עצמו באין סוף ברוך הוא על ידי התורה
הוא כוללן בעשרים ושתים אותיות הרחמים כי מן התורה חד בתרי בטל ונמתקין הגבורות והנה אין אדם יכול
לבוא למדריגה זו לדבק את עצמו באין סוף ברוך הוא וברוך שמו ובתורתו כי אם על ידי ענוה ואז אשכון את
דכא ושפל רוח ונעשה לבבו משכן להבורא ברוך הוא ואז אין חסרון בבית המלך והוא אז שלם בכל מיני
שלימות כמאמרינו על פסוק מה ה’ אלהיך שואל מעמך כי מדת מה הנקרא ענוה שואל מעמך ואז כי אם ליראה
את ה’ משאל כן כשאין לו ענוה אין לו יראה כי ענוה מביא לידי יראה ואז אין אני והוא יכולין לדור ואין לו
מורא בפני הבורא מחמת שהוא אינו אצלו משאל כן שהוא שורה בקרבו הוא ירא ממנו ונופל יראתו עליו כי
המלך קרוב לפניו ובקרבו וזהו אל תקרי מה אלא מאה כי על ידי מדריגת מ”ה זוכה לאל”ף אלופו של עולם.
(מאור עיניים – חיי שרה)
ונודע שהמחשבה שבכל אדם הישראלי נלקחה מעולם המחשבה האמור עליל רק שהוא בבחינת שבירה
מחשבות נפולין ממקורן ומי שיש לו לב לחפץ ולדעת לזה מעלה אותן לשרשן ומבררן ממקום השבירה ומעלה
אותן למחשבה עליונה הנקרא חכמה כמו שכתוב בזוהר כולהו בחכמה אתברירו שעל ידי זה החכמה שמעלין
למחשבה עליונה על ידי זה מבררן מבחינת שבירה ונעשה מהן טוב גמור כי זה עיקר עבודתינו לברר הניצוצות
שהם המחשבות מלובשין בקליפות לבררן ולהעלותן ולייחדן בשרשן האמור כאמור אצלנו על פסוק רבות
מחשבות בלב איש ועצת ה’ היא תקום שהכוונה כי יש שבעה מיני מחשבות באדם ולא יותר וכל אחת מהן
כוללת מיני מחשבות באדם ולא יותר וכל אחת מהן כוללת מיני מחשבות עד אין מספר למשל שיש כמה מיני
מחשבות שהן מבחינת האהבה ויש בהן אהבות רעות והן נפולין ממקורם אהבה העליונה שהוא רק אהבת
הבורא יתברך תענוג כל התענוגים וכשמרגיש בזה בעת שבא לו המחשבה מאהבה הנפולה מיד יחרד ויאמר
הלא זה שהיה למעלה במקורה עולם האהבה כאמור ומיד יתחיל לאהוב הבורא יתברך בבחינת האהבה
שנתעוררה בקרבו שאז נקל לו מאחר שנתעוררה המדה הזאת בקרבו אזי יש תקומה להמחשבה הנפולה ההיא
וכל זה הן מעת הנפולה ההיא וכל זה הן מעת התפלה הן בשאר עתים וכן בכל השבע מיני מחשבות כגון יראות
אחרות והתפארות וניצוח והשאר משבעה מיני ימי הבנין כנודע בכולם הכוונה לזה שיעלם לשרשם כאמור
לעיל ויבררן על ידי החכמה העליונה כמו שאמרו וכולהו בחכמה אתברירו ומי שאין לו לב לחפוץ ולדעת
ולהבין אזי נמשך אחר המחשבה ח”ו ומביאו ח”ו לידי מעשה ומפילה יותר ויותר רחמנא ליצלן ומה שהיה עצת
ה’ שעל ידי זה יוכל לדבק את עצמו ומחשבתו יותר נופל בהשבירה והבן:
וזהו מרחוק ה’ נראה לי (ירמיה ל”א, ב’) כי מדברים שהם נראים רחוקים ממנו יתברך אדרבה ה’ נראה לי על
ידי זה וכל זה על ידי בחינת חכמה הנקרא אחותי כמו שכתוב (משלי ז’, ד’) אמור לחכמה אחותי את על ידי זה
מדבקן בשרשן שהוא החכמה כאמור:
וזהו רבות מחשבות בלב איש ועצת ה’ היא תקום (שם י”ט, כ”א) כי הרבה מחשבות באין במוח האדם בכל יום
ושמא תאמר שבאין לבלבל אותך לכך אמר כי עצת ה’ היא שהיא תקום מנפילתה שעל ידי זה המחשבה תבוא
(לבחינת בירור כי על זה מצפה משיח שנבוא למדריגה זו כאמור. (מאור עיניים – אלה שמות)
סוד גלות מצרים הוא כי הדעת האמיתי היה בגלות שלא היו משיגין הדעת לעבוד הבורא ברוך הוא כענין
שנאמר (דברי הימים א’, כ”ח, ט’) דע את אלהי אביך ועבדהו כי באמת הדעת הוא העיקר המביא לידי יראה
ואהבה הגמורה כי אחר שידע ויאמין כי מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה והוא תענוג כל התענוגים
ברוך הוא וברוך שמו חי החיים אם כן בכל התענוגים אילו יצוייר ח”ו העדר שפעת אורו וחיותו יתברך
בהדברים הנבראים היו חוזרים הנבראים לתהו ובהו וכן בכל העולמות עליונים ותחתונים אילו יצוייר ח”ו
העדר חיותו מהן היו כלא היו ואם כן הוא העיקר בכל הדברים ואם כן כשיאמין בזה ודאי לא יתאוה לשום
תענוג בעולם מאחר שעיקרו הוא הבורא ברוך הוא ואם כן טוב יותר לדבק את עצמו בתענוג האמיתי ולא
להפריד ח”ו נרגן מפריד אלוף (משלי ט”ז, כ”ח) מפריד אלופו של עולם משכינתיה כי כל הדברים מכונים
בשם שכינה דהיינו חיות השם יתברך השוכן בכל הדברים ואם הוא עושה הדבר כמו שעושים אנשי המונים
אזי מפריד ח”ו על כן בודאי מי שיש לו דעת זה יראה בכל דבר הפנימיות המקיימו שהוא שכינתו ברוך הוא
וידבק בו ויבוא לידי יראה ואהבה.
ואהבה נקרא כמו שאמרו במשנה ואהבת וגו’ בכל מאדך בכל מדה ומדה מהו בכל מדה ומדה דנודע כי השם
יתברך אין סוף ואם כן הוא דבר שאין לו גבול ותכלית והעולם הוא דבר שיש לו גבול ואם כן איך אפשר
לעולם לסבול אור שפעת חיותו ששוכן בכל הנבראים כנ”ל מאחר שאין לו יתברך גבול אלא הוא יתברך
מנהיג עולמו על ידי מדותיו והמדות נקראים מה שמדד השם יתברך וצמצם את עצמו כביכול באופן שיוכל
העולם לסובלו וזהו לשון מדה וכל זה כפי שגזרה חכמתו יתברך שאינה מושגת פעם מודד במדה זו ופעם
במדה אחרת כפי שגוזרת חכמתו יתברך שצריך בעת ההיא להנהיג עולמו על ידי שפעת חיותו וכן לכל אדם
מישראל מודד את עצמו ומצמצם אלהותו יתברך כפי כח האדם ושכלו בזמן ההוא פעם בחסד ופעם ברחמים כי
אי אפשר לאדם לקחת אלהותו יתברך בעת ההיא כי אם בזאת המדה דוקא ואם האדם יש לו דעת בודאי מקבל
אלהותו יתברך כפי מה שמדד את עצמו אליו בעת ההיא וישמח בקבלת אלהותו יתברך עליו ויהא מודה לו
במאוד מאוד ועובד אותו ביראה ואהבה גמורה מאחר שיש לו דעת והדעת הוא הכולל אותן כנודע:
ולזה הטעם צריך כל אחד לקבל עליו בשעת קריאת שמע בד’ דאחד ארבע מיתות בארבע וליחד משו באמת
כמו שכתוב (תהלים מ”ד, כ”ג) כי עליך הורגנו כל היום זה שמקבל עליו ארבע מיתות בית דין למען יחוד משו
הגדול יתברך כי בודאי נעשה יחוד הויה שהוא רחמים ואלקים שהוא דין מאחר שמקבל אלהותו יתברך
בשתיהן וזהו (דברים ו’, ד’) ה’ אלקינו ה’ אחד בין שמתנהג עמו במדת הוי”ה בין במדת אלהינו הכל ה’ שהוא
חסד האל יתברך בכדי שיוכל לקבל לאהותו יתברך בדבר ההוא מאחר שכך צריך לו בעת ההיא וזהו (שם ד’,
ל”ט) כי ה’ הוא האלהים גו’ וכל זה על ידי הדעת כמו שכתוב בתחלת הפסוק וידעת היום וגו’ וכשעובד כך
בדעת זה נעשה גם כן הדין רחמים מאחר שמאמין ומקבלו בשמחה ומודה לו מאוד ומחזיק את הדין כאילו הוא
חסד נעשה כן באמת וזהו צדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים והרשעים אף שמתנהג הבורא ברוך הוא
אתם במדת הרחמים אין מקבלים אלהותו על ידי זה מאחר שאין להם דעת ומפרידים אותו מהבורא יתברך
והופכים למדת הדין והצדיק יוכל לתקן גם זה שקלקלו רשעים ומהפכים למדת הרחמים:
וזהו בן בג בג אומר הפוך בה והפוך בה כי על ידי התורה שהוא הדעת יהפוך מה שמתנהג עמו הבורא יתברך
במדת הדין יהפוך למדת הרחמים וגם יהפוך מה שקילקלו הרשעים כאמור לעיל והבן:
אך שצריך כל אחד ואחד לבוא לידי נסיונות אף שמקבל אלקותו במחשבתו כנ”ל מכל מקום מנסין את כל אדם
בעשר נסיונות כמו שאמרו באברהם עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם והנסיון הוא שמסלקין
ממנו ההתקשרות שהיה קשור בהשם יתברך על ידי הדעת בעת שבא לידי נסיון ונשאר אצלו רק הבחירה כי
לולא זה לא היה נקרא נסיון כי בודאי על ידי ההתקשרות יאחז צדיק דרכו ועל ידי זה נתמעט הדעת אצלו לא
סילוק הדעת ממש ואם עומד בנסיון על ידי שנקבע בלבו מקודם כשהיה לו דעת רחב.
והנה כשהיו ישראל במצרים היה הדעת בגלות כי קליפה קדמה לפירי כי הדעת היה מכוסה בקליפות כמו
קליפת האגוז כמו שאמר הכתוב (שיר השירים ו’, י”א) אל גינת אגוז ירדתי שהוא על גלות מצרים ובאגוז יש
קליפה חיצונה היותר קשה ומכסה את האוכל ותחתיה קליפה הקשה כדי שיוכלו לראות האוכל הגם שנשארו
עדיין קליפות הדקות עד שיבא משיחנו במהרה בימינו שיתגלה הפנימיות לגמרי מכל מקום עיקר ההתכסות
נתגלה כי מצרים אותיות מצר ים, כי יש ים החכמה שהוא הדעת שבא משם ומי שאין לו דעת כלל הוא גם
היום במיצר ים שלא נכנס עדיין בים החכמה.
על כן אמר בעל ההגדה לא את אבותינו בלבד גאל הקב”ה אלא אף אותנו גאל עמהם כי בכל שנה יש יציאת
מצרים באופן הנ”ל והרשעים שאין להם דעת עדיין לא יצאו ממצרים על כן אמר בעל ההגדה לא את אבותינו
בלבד גאל הקב”ה אלא אף אותנו גאל עמהם כי בכל שנה יש יציאת מצרים באופן הנ”ל והרשעים שאין להם
דעת עדיין לא יצאו ממצרים על כן אמר רשע מה הוא אומר מה העבודה וכו’ מאחר שאין לו דעת קשה לו על
העבודה ואף אתה אמור לו וכו’ לי ולא לו אילו היה שם לא היה נגאל מאחר שגם היום הוא במצרים דהיינו
דעת שלו:
על כן נאמר וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים שבא הדעת להבחין בהדעת שאף בחינת אלקים הוא
קבלת אלהותו יתברך וזה וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה’ כי משה רבינו ע”ה אמר למה הרעות לעם
הזה והשיב לו השם יתברך מה רעה הוא זה הלא עיקר הגאולה הוא שידעו שאלקים ושם הרחמים הוא אחד
ויחוד אחד כאמור לעיל ומה שנראה שהוא רעה הוא למי שאין לו דעת אבל באמת לפי חכמתו יתברך שאינה
מושגת צריך בעת ההיא להתצמצם במדה ההיא דוקא וזהו שהורה הוא יתברך זה למשה ואמר אליו במדת
אלקים זה שאמרת שהרעותי תדע שאני ה’ כאמור:
(מאור עיניים – וארא)
או יאמר בשעה שהקדימו כו’ אמר מי גילה רז זה לבני כו’. וצריך להבין איך אפשר לעשות קודם שישמע מה
לעשות גם מה היה ענין התפארות השם יתברך שהתפאר בזה כל כך במה שהקדימו נעשה לנשמע:
אך האמת שהאדם הוא אינו יכול לעמוד תמיד על מדריגה אחת כי החיות רצוא ושוב שבא ומסתלק דהיינו
כשהוא דבוק בהשם יתברך הוא מרגיש חיות ותענוג ואחר כך מסתלק ונופל מדריגתו ויש בזה רזין דאורייתא
בטעם הדבר למה צריך ליפול ממדריגתו וטעם אחד הוא כדי שיבוא אחר כך למדריגה יותר גדולה שבכל דבר
צריך להיות העדר קודם להויה וכשרוצים להגביה למדריגה יותר גדולה צריך להיות העדר קודם לכן צריך
ליפול ממדריגה שהוא עכשיו:
והנה צריך האדם שגם בנפלו ממדריגתו יתאמץ לעלות אל ה’ באותו מדריגה שהוא עכשיו כי צריך להאמין
שמלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה ואפילו במדריגה שהוא עכשיו יש גם כן השם יתברך כי לית אחר
פנוי מיניה רק שהוא מצומצם מאוד וזהו (תהלים קי”ג, ג’) ממזרח שמש עד מבואו וגו’ שהצדיק נקרא שמש
כמאמר עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל וכו’ הרי שהצדיק נקרא שמש וזהו ממזרח
שמש דהיינו שהמוח שלו בהיר וזך ודבוק בהשם יתברך עד מבואו דהיינו כשמסתלק הבהירות ונפל ממדריגתו
ולעולם צריך להיות מהולל שם ה’ ולמתאמץ לעלות אל השם יתברך באותו מדריגה שהוא עכשיו:
וזהו נקרא נעשה קודם ונשמע אף בנפילתינו ממדירגתינו להדבק בהשם יתברך באותה מדריגה כנ”ל ואחר כך
נמשע שעיקר השמיעה הוא לשון הבנה דהיינו שבא למדריגה יותר גדולה כנ”ל וזה הוא עיקר קבלת התורה
שקבלו ישראל ולכן התפאר השם יתברך בזה מאוד שקבלו התורה בגודל האמת והשיגו האמת שלעולם יהיו
דבוקים בהשם יתברך ולא יפרדו ממנו אף בנפלם ממדריגתם וזהו עיקר ההילוך וההנהגה הישראלית ובזה
צריך להלך ובמה יבוא להשם יתברך כשנפל ממדריגתו שהרי ניטל ממנו המוחין והדעת אף שהשם יתברך הוא
מלא כל הארץ כבודו דהיינו אפילו במקום שהוא כל הארץ שכולו ארציות שהוא רק חומר עב אף על פי כן
מלא כבודו יתברך והנה השם יתברך נקרא חיי החיים דהיינו שכל החיים שבעולם בהמות חיות ועופות ומין
האדם החיות שלהם הוא השם יתברך וזהו חי החיים שהוה יתברך החיות של כל החיים ויחשוב כשנפל
ממדרגתו הלא חי אני ומי הוא החיות שלי הלא הבורא יתברך ונמצא יש כאן גם כן הוא יתברך אך שהוא
מצומצם מאוד:
וזהו אמר הקב”ה מי גלה רז זה לבני רצה לומר מי דהיינו כשהם חושבים מי הוא החיות שלהם זה גילה להם
רז זה להקדים נעשה לנשמע כנ”ל:
וזהו ביום הזה באו מדבר סיני דרשו רז”ל שיהיו חדשים עליך כיום שניתנה ואיך אפשרות הענין הלא התורה
ניתנה זה זמן ארוך ואיך יהיו חדשים כיום שניתנה. אבל לפי דברינו הנ”ל מובן היטב שבכל יום ויום מקדים
נעשה לנשמע שזה היה עיקר קבלת התורה כמבואר: וזהו ואתם הדבקים בה’ אלקיכם גו’ וצריך להבין למה
כתוב בשני שמות בה’ אלקיכם היו (דברים ד’, ד’) למימר ואתם הדבקים בה’ ותו לא ולפי דברינו הנ”ל יובן
היטב כי אלקים בכל מקום הוא דין וצמצום וזהו ואתם הדבקים בה’ אלקיכם דהיינו אפילו כשהוא מצומצם
אצליכם כשנפלתם ממדריגתכם אף על פי כן אתם דבקים בהשם יתברך באמצעות כי הלא חיים כולכם היום
ומי הוא החיות שלכם הלא הוא יתברך שמו ויתעלה זכרו:
וזהו מאמר דוד המלך ע”ה שויתי ה’ לנגדי תמיד (תהלים ט”ז, ח’) רצה לומר שהיה שוה אצלו הוי”ה דהיינו
כשאני דבוק בהשם יתברך במוחין בהירים ולנגדי הוא לשון נגדיות דהיינו כשנפלתי ממדריגתי הכל היה שוה
אצלי שהיה דבוק בהשם יתברך גם בעת נפלו וזהו שאמר שלמה המלך ע”ה (קהלת ז’, י’) אל תאמר מה היה
שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה רצה לומר שיש שוטים שבנופלם ממדרגתם
שוכבים ל לעפר ואינם עולים שוב אל השם יתברך וזהו אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה דהיינו
שאז הייתי עובד השם יתברך ועכשיו נפלתי ממדריגתי אל תאמר כן כי לא מחכמה שאלת על זאת כי החכמה
תחיה והחיות רצוא ושוב ואם כן מוכרח להיות כך וזה נקרא בזוהר הקדוש מטי ולא מטי דהיינו כשהוא דבוק
בהשם יתברך בבהירות אז נקרא מטי וכשמסתלק נקרא ולא מטי:
והטעם למה צריך ליפול ממדרגתו הוא כך דהנה יש נשמות נפולים יש שנפלו מששת ימי בראשית ויש
שנופלים בכל דור ודור ומתגלגלים והם נע ונד ואינם יכולים לבוא אל השם יתברך כי אין להם במה לבוא
שבחיים חיותם עסקו בהבלי עולם הזה ולא עשו כלום וכשהצדיק נופל ממדריגתו ואחר כך קם כמאמר (משלי
כ”ד, ט”ז) שבע יפול צדיק וקם וכשקם ועולה אל השם יתברך מעלה עמו אותם נשמות הנ”ל והנה אינו יכול
להעלות אלא אותן נשמות שהם משרשו ולכן צריך כל אדם ליפול ממדריגתו כדי להעלות נשמות שהם
משרשו והבן:
(מאור עיניים – יתרו)
ל בראשית בשביל התורה וכו’ ובשביל ישראל והענין שכל אחד ואחד מישראל יש לו שורש נשמתו בתורה
שהוא שורש כל השרשים של כלל נשמות ישראל ועל ידי זה יתאחדו נפשות ישראל בהשם יתברך בעת
עוסקם בתורה דאורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא שהיה מבלתי אפשרי להיות העולם כי אם על ידי שנתאחד
הקב”ה עם התורה כי הלא השם יתברך הוא אין סוף ובלתי בעל תכלית ואין לו גבול וקצבה ושיעור ולא היה
באפשרי לברוא העולם הגשמי המוגבל בזמן ומקום כי אם באמצעות התורה שנתלבש הבורא יתברך שהוא
אור מעטה לבושו ועל ידי זה יכול להיות צמצום להגביל בה זמן ומקום כי בתורה מצינו שיש לה איזה גבול
וקצב ומדה כאמר רז”ל על פסוק (זכריה ה’, ב’) מגילה עפה ארכה עשרים באמה ורחבה עשר באמה שהיא
התורה שיש לה מדה כמדתה שנתנו לה חז”ל בפירוש הפסוק הזה ולכן על ידה צמצם הבורא יתברך בתוך
העולמות עד שברא עולם הזה בגבול ותכלית ולכן נקרא המדות המקובלים אצלנו בשם מדות מפני שככה מדד
ושיער חכמתו יתברך כמה שיוכל העולם ליסבול אור שפעת חכמת אלהותו יתברך.
וזהו פירוש הגמרא על פסוק ובו תדבק וכי אפשר לידבק בשכינה והלא אש אוכלה הוא אלא הדבק במדותיו
מה הוא רחום אף אתה רחום וגו’ ולכאורה הדבר תמוה שהרי מכל מקום יפלא הדבר על לישנא דקרא דמשמע
דהדביקות בו יתברך ממש ולא במדותיו וכי אפשר וגו’ ואיך נוציא הפירוש מפשוטו לומר הדבק במדותיו ואין
זה לשון הכתוב שהרי כתיב ובו תדבק דמשמע דוקא בו ולא במדותיו.
אמנם יובן עם האמור למעלה שהמדות הם שנתצמצמו על ידי התלבשותו יתברך באור הוד מעטה לבושו
יתברך שהיא התורה בהם י”ג מדות שהתורה שבעל פה נדרשת בהן מהתורה שבכתב והן הן הי”ג מדות
שנזכרים בפסוק (שמות ל”ד, ו’) ה’ ה’ אל רחום וגו’ עליהם רמזו רז”ל מה הוא רחום וכו’ וכשאדם עוסק
בתורה בדביקות לשורש נשמתו ששם הוא בתורה כאמור נעשה אחדות אחד עם הבורא יתברך כביכול ולכן
גם הפשוטו של מקרא אמת ובו תדבק בו ממש שהוא יתאחד במקורו שהתורה ושם נעשין אחדות אחד ממש
וביארו רז”ל כיצד תהיה דבקותו בו יתברך ממש ותירצו שהוא על ידי מדותיו כאמור על ידי המדות שהתורה
נדרשת בהן יוכל הוא לדבקה בו יתברך וזה שאמרו מה הוא רחום כו’ שזהו עצה נכונה אל האדם אשר איננו
יכול לעסוק בתורה תמיד על כל פנים יהיה תמכין דאורייתא שעל ידו יכול האיש העוסק בתורה ללמוד
בדביקות האמור ולדבקה בו יתברך.
(מאור עיניים – תצווה)
ן כי התורה הוא שמו של הקב”ה והשם הוא ושמו אחד ומה הוא היה הוה ויהיה כן התורה, ונבאר את זה כי
‘הנה נצטוינו (דברים ו’, ה’) ואהבת את ה’ כי אהבה הוא חסד כמה דאת אמר (מיכה ו’, ח’) ואהבת חסד. חסד ה’
מלאה הארץ כי למשל כל תענוגי העולם הם האהבות שהאדם אוהב תענוגים והנה נצטוינו על ידי התורה
לאהוב את ה’ ואל אהבה חיצוניות כי האהבות הגשמיות הם שירדו מלמעלה מעלה עד שבאו לכאן לארץ ומאן
דנחית מדרגיה קרו ביה וימת שנתגשמו הדברים הנאהבים אבל קודם בואם לארץ בהיותם בשרשם קודם
שנבראו וירדו לארץ היינו בהיותם בבורא יתברך אז היו בדקי הדקות ברוחניות וזהו (שיר השירים ז’, ז’) מה
יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים היינו שבתוך תענוגי העולם הזה הוא אהבה של הבורא ברוך הוא ויותר
האהבה שבתענוגי העולם הזה הוא אהבת נשים והזהירנו השם (קהלת ט’, ט’) ראה חיים עם אשה אשר אהבת
היינו שלא לדבק באהבה המתה על דרך מאן דנחית מדרגיה כו’ וימת כי אם ראה חיים שתביט ותראה על
החיות היינו השם ב”ה הוא מחיה את הכל ואתה מחיה את כולם וצריך להביט ולראות על האהבה החיים ולא
על האהבה המתה.
והנה יש שבעה מדות שהשם ב”ה מנהיג בהם את עולמו והם נקראים שבעת ימי הבנין כי בנין העולם הוא על
ידי ז’ ימים כי אחרי כלות שבעה מתחילין עוד שבעה אחרות וכן לעולם והם ז’ מדות נגד שבעת ימים הנ”ל
ביום ראשון הוא מדת החסד שהוא אהבה והמשכיל יקח מכל האהבות אהבת השם ב”ה ומקיים על ידי מדה זו
את העולם ביום ראשון והרשעים מאבדין את העולם היינו אם אוהב אהבות אשר שנא ה’ אזי מקלקל כביכול
המדה הזאת.
וזה שאמר הבעש”ט (ויקרא כ’, י”ז) ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא פירוש התורה היא המיסרת את האדם
שבא על הערוה שאחותו הוא שורש כל העריות ואמרה מה זה שבוער בך אהבה לילך אל הערוה הלא חסד
הוא הלא זאת מדת החסד ואתה מוציא את המדה אל מקום מכוער כביכול מהראוי הוא לדבק את עצמך על ידי
האהבה שיש בתוכך אל מדת החסד.
וכן נצטוינו בתורה על יראת השם והוא מדת הגבורה והפחד יצחק וכל הפחדים שבאים לאדם הוא השם
ברחמיו המפחדו כי עיקר היראה הוא יראת הרוממות בגין דהוא רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין רק לאו
כל מוחא סביל דא כי (איוב כ”ח, כ”ח) הן יראת ה’ היא חכמה ומי שאין בו זאת החכמה להביאו ליראת
הרוממות מפחדו השם בפחדים שהוא מתפחד על ידי שכלו הקלושה בכדי שעל ידי יראה הקטנה הזו יבוא
לירא את השם יראת הרוממות.
וזהו (משלי כ”ח, י”ד) והאלקים עשה שיראו מלפניו ואמרו חז”ל לא נבראו רעמים אלא כדי לפשט עקמימיות
שבלב כי רעם גבורותיו מי יתבונן וזה אחד מגבורותיו שעל ידי יראת הרעמים יבוא לירא את השם כי הרעמים
שלוחותייהו דרחמנא עבדין כי כמה פעמים לרוב אין מגיע היזק לאדם כי אם שיתפחד על ידי רעמים.
וכן אמר הבעש”ט ז”ל שכל הפחדים אפילו בבעלי חיים המגיע לאדם הוא כוונת השם ב”ה להפחידו כדי
שיזכור לירא את השם ואם האדם חכם ומתבונן את זה אז אין שום דבר המפחדו להרע לו מחמת שבתחלה
היתה כוונת השם ב”ה להפחידו לא משום שיענשו על ידי הפחד כי אם שמפחד זה יבוא לירא ולפחד מהשם
וכן עשה האדם אבל אם האדם לא יתבונן את זה ולא יפחד וירא מהשם אז בא עליו הרע שהיה מפחד ממנו
וזהו (משלי כ”ח, י”ד) אשרי אדם מפחד תמיד היינו שמכל הפחדים המגיעים עליו על ידי זה הוא ירא מהשם
ומתפחד ממנו תמיד ואז אשרי לאדם זה ומקשה לבו יפול ברעה היינו שאינו מתבונן לירא וליפחד מהשם על
ידי הפחדים המגיעים אליו יפול ברעה שהוא מפחד ממנו על שלא התבונן לירא מהשם כי אחרי שהגיע עליו
הפחד מלמעלה למטה אז בקל הוא יוכל לבוא ליראת השם.
וזהו שאמרו חז”ל אטו יראה מלתא זוטרתי היא אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא וקשה אם לגבי משה מלתא
זוטרתי היא אבל לגבי ישראל לא היו זוטרתי וי”ל כי ראה משה רבינו ע”ה שישראל יראו מגשת אליו והתבונן
בזה מה להם לירא ממני ומוכרח להיות שירדה היראה העליונה כביכול למטה על ידי צמצומים אל תוך משה
רבינו ע”ה להפחיד את ישראל.
וכן מדת התפארת (ישעיה מ”ט, ג’) ישראל אשר בך יתפאר היינו שמחויבים אנחנו לפאר את השם וע”ז השם
מתפאר בפמליא של מעלה וזהו ישראל אשר בך אתפאר בפמליא של מעלה ומדת הנצח שמחויבים אנחנו לנצח
את היצר הרע על דרך שאמרו חז”ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע ומדת ההוד היא התורה על דרך
הכתוב (תהלים ח’, ב’) אשר תנה הודך על השמים ויסוד אינה מדה בפני עצמה רק היא המקשרת כל המדות
להשפיע למלכות וצריכין אנו להיות מתקשרים בהשם יתברך ומלכות היא שבת מלכתא כל שומר שבת.
והנה הז’ מדות הנ”ל היא נגד שבעה ימים כי מדת החסד הוא נגד יום ראשון ומדת הגבורה הוא נגד יום שני וכן
כולם והנה הרשעים מאבדין את העולם כו’ היינו שמקלקלין את ז’ מדות הנ”ל אשר הם נגד ז’ ימים שהוא בנין
העולם שאחר כלות הז’ ימים מתחילין עוד ז’ ימים אחרים כו’ היינו שבמדת החסד שצריך לאהוב את השם והם
אוהבים את תענוגי העולם הזה ואהבות רעות ומדת הגבורה והפחד שצריך ליפחד ולירא את השם והם יראים
יראת אחרות כמבואר במקום אחר וכן כל הז’ מדות והצדיקים הם המתקנים את המדות וממלאין את החסרון
שמחסרין הרשעים שמקלקלין את המדות ועיקר התיקון על ידי שפלות כי חטא הוא לשון חסרון על דרך
(מלכים-א א’, כ”א) אני ובני שלמה חטאים. חסרים מהמלכות:
(מאור עיניים – שמיני)
שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד וגו’: ואיתא במדרש לשעבר הקדמתם נעשה לנשמע עשיתם את העגל אבדתם
נעשה ועתה שמרו נשמע וזהו שמע ישראל להבין הענין וגם להבין ענין קדימת נעשה לנשמע שלא כדרך זה
העולם שצריך תחלה קדימת השמיעה וכמ”ש המין עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו ולאיזה כוונה אמרו
כך ישראל במתן תורה ושורש הענין דנודע מה שאמרו רז”ל בראשית ברא בשביל התורה ובשביל ישראל
שנקראים ראשית ברא הקב”ה כל העולם ושמים ושמי השמים והנה השני דברים שהן תורה וישראל הן דבר
אחדות אחד כנודע ששורש נשמות ישראל הוא התורה ונמצא כי כח הפועל שבנפעלים הנמצאים עליונים
ותחתונים הוא התורה וישראל שהן אחדות הגמור וקב”ה ואורייתא חד נמצא כי כוונת הבורא ב”ה היה להיות
אחדות אחד ישראל והתורה עמו יתברך בלי הפסק ח”ו.
ועל כן בכל מעשה פרטי שמזדמן לאדם לעשות בזה העולם המעשה שהאדם נקבע בו צריך לחשוב הלא זה
הדבר הוא נברא בכח התורה שהוא אחדות אחד עמו יתברך שמו ובשבילי שאני ישראל נברא זאת המעשה
והנה יש בזה הדבר כח הפועל והנה כמו שהיתה הבריאה עם הפועל ההוא שהוא התורה והבורא ב”ה שהן
אחדות גמור כך המעשה הזה הפרטי אראה לעשות בכח הפועל ההוא ואהיה עבד נאמן לשולחי לקשר זאת
המעשה הגשמיות שנתעבה בה כח הפועל בלי ראות לעין להפשיטו מגשמיות ולקשרו בהפועל הרוחני על פי
התורה לעשות זאת המעשה על פי התורה והדין ובכוונה רצויה כפי מצות הכתובין בהתורה ונמצא שכשעושה
כך מקיים כוונת הבורא ב”ה בבריאת עולמו בשביל התורה ובשביל ישראל ומקשר כל עולם המעשה
ברוחניות אין סוף ב”ה ומקרבו לשרשו ועל ידי זה נשפע שפע וברכה בעולם המעשה ממקום העליון הרוחני
ובודאי עושה זאת המעשה לא לשום כוונה גשמיות או להנאתו הגשמיות כי אם לעשות נחת רוח ולקיים רצון
הבורא ב”ה:
וזהו ענין כוונת קדימת נעשה לנשמע כי נודע שזה המבואר למעלה הוא יחוד השלם שמייחד ומקשר כח הפועל
השוכן בתחתונים שהוא בחי’ שכינה להוי”ה שמהווה כל הויות וכח הפועל ההוא נקרא בחי’ אדנ”י מלשון
אדנים למשכן שהמשכן היה יסודו האדנות שהוא כינוי לכח הפועל השוכן בעולם המעשה בכל הדברים
הנעשים בזה העולם שהוא בחי’ מלא כל הארץ כבודו על ידי שכח הפועל הוא בכל הנפעלים וכל עוד שעושים
ישראל בזה העולם כנ”ל אזי מקשר ומייחד בחי’ אדנ”י להוי”ה כאמור אבל כשעושה הדבר בלי כוונה הנ”ל
ומגשם זה המעשה שעושה אזי נקרא מפריד אלוף מפריד אלופו של עולם משכינתיה שמפרידו כביכו”ל
משרשו ומכניסו בגשמיות יתירה.
והנה מבשרי אחזה אלוה (איוב י”ט, כ”ו) כמו באלף אלפי הבדלות בזיווג הגשמי עיקר היחוד הוא בהעדר
לבושין כמו כן באלף אלפי הבדלות יחוד העליון הרוחני הנ”ל אי אפשר כי אם שלא יהא מסך מבדיל ולבוש
גשמי לכוונתו זאת האמור למעלה כי אם שיעשה זאת מבלי שילביש זאת בכונה גשמיות וצריך מתחלה לעשות
תשובה גמורה מחטאיו בכדי שלא יהיו מסך מבדיל אל היחוד והנה באמת לזכות לזאת המדריגה שיהא היחוד
הגמור בכל התנאים המבוארים בכל השלימות אי אפשר להיות כי אם בימות המשיח במהרה בימינו כנודע וגם
במתן תורה שאז היו במדריגה כמו שיהיה בימי המשיח במהרה בימינו כנודע שאז היה היחוד על צד השלימות
בלי שום מסכים ומלבושים.
וזה כונתם שהקדימו נעשה לנשמע שאמרו נעשה כל מעשינו בלי שום כונה אחרת כי אם ונשמע שהוא לשון
אסיפה וחיבור כמו (שמואל – א ט”ו, ד’) וישמע שאול את העם וגם כן כאן קבלו עליהם לעשות כל מעשים
שבעולם המעשה לכונת ונשמע שהיא לחיבור ויחוד בלי שום לבושים ומסכים כי אז היו כל ישראל מופשטין
מגשמיות מאוד בהזדככות חומרן כנודע. ועל כך הקדימו הנעשה כי אחר עשייתן בכוונה הזאת בא אחר כך
היחוד שהוא בחי’ ונשמע והנה אחר שעשו את העגל וחזרו לחומריותן ולגשמיותן כמ”ש (שמות ל”ג, ו’)
ויתנצלו בני שיראל את עדים וגו’ הנה אי אפשר להיות עוד היחוד על צד המובחר והשלימות עבור מלבושים
ומסכים הגשמיים הבאים מצד גודל חומריות האדם וחטאיו שחוטא מצד חומריותו ואף על פי כן צריך כל אחד
לזכך את עצמו בכל מה דאפשר בכדי שיהא היחוד על ידו אף שהוא עתה בלא שלימות הגמור מכל מקום נקרא
עובד ועושה נחת רוח לבוראו במה שאפשר לו שמקשר עולם המעשה בא”ס ב”ה:
וזהו כוונת המדרש לשעבר הקדמתם נעשה לנשמע על צד היותר טוב והגון בשלימות עשיתם את העגל אבדתם
נעשה שעתה אין יכולת בידכם כל כך לעשות כל מעשה העולם ביחוד גמור בלי שום לבושים חיצונים ומסכים
שמצד החטאים שמחטיא אתכם החומר ומכל מקום שמרו נשמע שמרו הוא מלשון המתנה כמו (בראשית ל”ז,
י”א) ואביו שמר את הדבר שצריכים אתם לעשות בכל מה דאפשר על צד היותר טוב לפי מדריגתכם של עתה
והיחוד השלם המתינו עד ביאת המשיח במהרה בימינו שאז תהיה מדריגתכם גדולה בזיכוך החומריות
והלבושים ויהיה אז היחוד הגמור שיתכלל כל בחי’ אדנ”י להוי”ה ויהיה ה’ אחד ושמו אחד עבור היחוד הגדול
.והתמידי שנזכה אז במהרה בימינו.
וזהו כונת הש”ס כתיב (זכריה י”ד, ט’) והיה ה’ למלך וגו’ ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד אטו האידנא לאו
ה’ אחד כביכול וכו’ אלא לא כעולם הזה עולם הבא בעולם הזה אני נקרא באדנ”י ונכתב בהוי”ה ובעולם הבא
אני נקרא בהוי”ה ונכתב בהוי”ה וכו’ כי הוא גם כן על פי האמור כי עתה בימי הגלות על ידי שאי אפשר להיות
היחוד השלם כי אם על ידי לבושים ומסכים ואי אפשר לקשר בחי’ אדנ”י בהתכללות תמידי ושלם כי אם
לעתים ולפעמים ובבני אדם פרטים כי בני עלייה המה מועטים וכל זה מצד עביות וגשמיות בני העולם וכביכול
בחי’ אדנ”י לבד ובחי’ הוי”ה לבד ובעולם הבא שהוא ימות המשיח יהיה ה’ אחד שאז יהיה התכללות בחי’
אדנ”י בהוי”ה בתמידות ביחוד גמור וכללי בכל אדם שיזכה אז לראות בביאת משיחנו במהרה בימינו אמן סלה
ברוך ה’ לעולם אמן ואמן:
(מאור עיניים – ואתחנן)