פגם היישות
חוקת – פגם היישות
טהרת פרה ארומה
זאת חקת התורה אשר צוה ה’ לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו’. יש
לבאר עצם ענין חוקת הפרה המטהרת טמאים, שאמנם חוק הוא ואין להשיג הטעם אך י”ל ענינה ע”ד העבודה.
וברש”י מביא מיסודו של ר’ משה הדרשן, משל לבן שפחה שטינף פלטין, אמרו תבוא אמו ותקנח צואת בנה,
כך תבוא פרה ותכפר על העגל. וצ”ב דלכאורה הר”ז דיני טומאה וטהרה ומה ענינם אצל כפרה. עוד יש לעמוד
על הדיוקים בפרשה, מה שעמדו המפרשים על לשון הכתוב וידבר ה’ אל משה ואל אהרן לאמר זאת הקת
התורה אשר צוה ה’ לאמר וגו’, שנזכר כאן ב’ פעמים לאמר. כן צ”ב מד”כ ויקחו אליך, דפירש”י לעולם היא
נקראת על שמך פרה שעשה משה, מדוע מצות פרה אדומה במיוחד מתייחסת אל משה, הלא כל המצוות ניתנו
ע”י משה רבינו ולמה דוקא מצות פרה נקראת על שמו של משה. וכעין זה צ”ב בהא דהתורה בכללותה
מתיחסת על משה ונקראת על שמו, כמד”כ זכרו תורת משה, והלא התורה ניתנה מאת ה’ ומשה היה רק שליח
ומדוע היא מתיחסת על שמו.
ולהלן על הכתוב זאת התורה אדם כי ימות באהל, דרשו חז”ל (ברכות סג:) אין דברי תורה מתקיימין
אלא במי שממית עצמו עליה. וצ”ב למה נאמר ענין זה דוקא בפרשת פרה אדומה ובמה הוא קשור לה, מה זה
שייך אצל עניני טהרה. ובעצם הדבר יש לבאר מדוע לא נמנה ענין זה במ”ח דברים שהתורה נקנית בהם
(אבות פ”ו), הרי זה ענין עיקרי מאד בקנין התורה, שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה.
וי”ל הענין דהנה מובא בספה”ק כי תכלית כל התורה והמצוות היא הדבקות בה’, וכמו שנתבאר
בספרי תלמידי הבעש”ט, ועוד קודם לכן ברמת”ל ובאבן עזרא, שנשמת כל התורה היא הדבקות בה’. וכפי
שבזוה”ק (ח”ב פב:) נאמר שתרי”ג מצוות הן תרי”ג עיטין, דהיינו שהינם עצות להשיג הדבקות בה’. ואיתא
מהבעש”ט הק’ ותלמידיו עה”פ אנכי עומד בין ה’ וביניכם, שהאנוכיות שבאדם עומדת כמחיצה של ברזל
המפרדת בין יהודי להקב”ה. והיינו שהאנוכיות והישות שבאדם הם הכנגד הגדול ביותר לדבקות בה’ תכלית
התורה והמצוות. והאנוכיות והישות הם גם השורש של ג’ הדברים המוציאין את האדם מן העולם הקנאה
התאוה והכבוד, שהמקור לקנאה הוא אנוכיות וישות, וכן מקור התאוה ושורש הכבוד הכל נובע מן האנוכיות
והישות שבאדם, וכך כל שאר המדות הרעות שרשם ומקורם המה האנוכיות והישות. ועד כדי כך מרחיקה
הישות את האדם מהקב”ה, כדאיתא בגמ’ (סוטה ה.) שהקב”ה אומר על המתגאה אין אני והוא יכולים לדור
כאחד, וכן אמרו המתגאה כאילו עובד ע”ז. ואם כל התורה והמצוות הם עצות להביא לדבקות בה’, הרי
הישות מרחיקה את האדם מקיום המצוה היסודית של ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל
מאדך, כדאיתא בספה”ק שאהבת ישראל מביאה לאהבת ה’, ומי שאינו אוהב את הזולת אינו יכול לאהוב את
השי”ת, והיינו כי מי שכל מעייניו נתונים להשביע את רצון עצמו שוב אינו פנוי לאהבת הזולת ואהבת השי”ת.
והרי אלו ב’ הפכים המנגדים זה לזה, התורה והמצוות תכליתם להביא את יהודי לדבקות בה’, ואילו האנוכיות
והישות מרחיקים אותו מדבקות בה’. וזהו ביאור מאמר הרה”ק רמ”מ מויטבסק זי”ע שכל הנאה גשמית שיש
ליהודי הר”ז נרגן מפריד אלוף, שמפריד בין יהודי להשי”ת.
וזהו ענין פרשת פרה אדומה. כמד”כ זאת חוקת התורה, ועמדו ע”ז המפרשים שהתורה קוראת
לפרשת פרה אדומה חוקת התורה דמשמעו שהיא חוקת כל התורה, שלא מצינו לשון כזה בפרשיות אחרות.
והבי’ בזה, דהנה ענין טומאת מת הוא, שכל עוד יהודי חי יש בו הלק אלו’ ממעל שעל ידו הוא דבוק בהשי”ת,
ואין כהות הטומאה יכולים לשרות עליו, אבל במותו מסתלקת נשמתו ונשאר הק הגוף החומרי ומעתה כבר אין
לו שום דביקות בהשי”ת, ע”כ שורה עליו טומאה גדולה מאד, וכל מי שרק בא במגע עמו נטמא מטומאתו.
והנה המקור לכל כתות הסט”א והטומאה היא הישות והחומריות שבאדם, שזה מרחיק אותו מדביקות בהשי”ת
ואז יש מקום להשראת הטומאה עליו. והתיקון לזה הוא ע”י שריפת הפרה, כדאיתא שפרה מורה על דינים
ואדומה מורה על ריבוי הדינים ותוקפם, והיינו כי פרה מורה על חומריות וישות, ואדומה הוא ריבוי החומריות
כדאיתא מהתיד”א בנחל קדומים, שזה שורש הדינים, וכח הטהרה של אפר פרה הוא ע”י ושרף את הפרה,
היינו ביטול הישות וביעורה. וכמש”נ להלן ולקת הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שריפת
הפרה, ואחז”ל אם גבה לבו כארז ישפיל את עצמו כאזוב וכשני תולעת. זהו כל ענינה של טהרת פרה
אדומה, אם גבה לבו כארז, שזה המקור להשראת כתות הסט”א והטומאה, ישפיל עצמו כאזוב ושני תולעת,
יבער ויבטל את הישות שלו ואז יוכל לשוב ולהגיע לדביקות בהשי”ת שזה שורש הטהרה. שהרי כל הטומאה
היא מחמת ‘ שנתנתק מהשי”ת, כמו שנתבאר דטומאת מת היא ( ג”כ מחמת שניטל ממנו החלק אלו’ ממעל, וכל
זה נובע מן הישות שגבה לבו כארז שמחמת זה נתרחק מהשי”ת, והעצה לזה היא ע”י פרה אדומה שכל ענינה
הוא ביטול הישות, וכל מעשי הפרה מכוונים לענין ביטול הישות המביא לדביקות בהשי”ת.
וזה גם בי’ מה שכתב רש”י בשם רבי משה הדרשן שפרה אדומה היא כפרה על
מעשה העגל, תבוא אמו ותקנת צואת בנה, והוא תמוה שהרי מעשה הפרה היה כדי לטהר הטמאים ומה ענינו
אצל כפרה, אלא הבי’ כי גם חטא העגל נבע בעיקר מפגם הישות, כמד”כ כי זה האיש משה לא ידענו
מה היה לו, היינו שמשה רבינו הוא בבחי’ מה, וכדכתיב ונחנו מה, וכמו שהעידה עליו התורה והאיש
משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, שהיה בתגלית האין והאפס. ולכן נקראת התורה על שמו,
תורת משה, מפני שהוא היה במדרגה זו של ביטול הישות המביאה לתכלית התורה, וע”ז אמרו כי זה
האיש משה לא ידענו מה היה לו, כל כולו בבהי’ מה, ואילו ישראל ובמיוהד הערב רב רצו הנהגה של ישות;
ורצו שגם הרוחניות תהיה בד בבד עם ישות. וזהו מש”נ שם, ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש ויטחן עד
אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל, היינו שביער ושרף באש את הישות שהיא שורש חטא העגל,
שהאש של קדושה שורפת ומבערת את כל עניני הישות והחומריות. וזהו ענין תבא אמו ותקנה צואת בנה,
שהפרה היא תיקון לחטא העגל, וכשם שבעגל נאמר וישרוף אותו באש כך גם בפרה נאמר ושרף את הפרה,
מכיון שהישות היא הכה המנגד ביותר לקדושה ע”כ צריכים לשרוף ולבער זאת באש קודש. וע”ז נאמר זאת
חוקת התורה, שהיא באמת חוקת כל התורה, שכן כל התורה והמצוות תכליתם להביא ולקרב יהודי להשי”ת
להתדבק בו ית’, והטומאה היא בבהי’ זה לעומת זה, והעצה היא ושרף את הפרה, ואם הגביה עצמו כארז
ישפיל עצמו כאזוב וכשני תולעת, שילחם בזה לבטל ולבער את הישות.
ואת”כ נאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל. לאחר שאמר זאת חקת התורה, שתכלית כל
התורה כולה היא הדבקות בה’, והדרך להגיע לזה היא שישפיל ויכניע את הישות, נתנה התוה”ק עוד עצה לזה,
זאת התורה, את כה התורה, וכמאהז”ל (קידושין ל:) בראתי יצה”ר בראתי לו תורה תבלין, שכה התורה הוא
התבלין המביא יהודי לדבקות בה’, בראתי יצה”ר היינו הישות שהיא היצר לב האדם רע מנעוריו, השורש
פורה ראש ולענה שבאדם, וכנגד זה בראתי לו תורה תבלין. אך באיזו תורה הדברים אמורים, זאת התורה
אדם כי ימות באהל, שאין דברי תורה מתקיימין להגיע לתכלית התורה לדבקות בה’, אלא במי שממית עצמו
עליה, שממית ומבטל את העצמיות והישות שלו. רק ע”י שממית את עצמיותו וישותו יכול להשיג את הכת
הסגולי של התורה המסייעת להגיע לדבקות בה’. ומבואר בזה מדוע לא נמנה ענין ממית עצמו עליה בין המ”ח
דברים שהתורה נקנית בהם, כי ע”פ משנ”ת שממית עצמו היינו שממית את העצמיות והישות שלו הרי נכלל
זאת בהרבה מהמ”ח דברים שנמנו שם, דמלבד הדברים הנצרכים לעצם קנין התורה נאמרו שם גם הרבה
ענינים של ביטול הישות, במיעוט תענוג במיעוט שינה במיעוט שיחה וכו’ בקבלת היסורין וכו’ אוהב את
המקום אוהב את הבריות וכו’, שכולם ענינים של ביטול הישות.
ובזה מבואר סד”כ ויקחו אליך שמצות פרה מתיחסת על שמו של משה, שכאמור זו מדתו
המיוהדת של משה רבינו, וכמאחז”ל כ”ד מוכי שהין ונפשו של משה נמוכה מכולם, וע”כ מתיחסת מצות הפרה
על שמו, שהתוכן הפנימי שלה הוא ענין ביטול הישות שאם גבה לבו כארז ישפיל את עצמו כאזוב ושני
תולעת, ומדה זו שיהודי מבטל עצמו להשי”ת שהיא המקור לדביקות בה’, מתיחסת על שמו של משה אשר
נתייהד בה מכל האדם אשר על פני האדמה. וזהו פי’ ויקחו אליך היינו שיקחו עצמם למדתו של משה רבינו
למסור את הישות והחומריות. ומה”ט נמי התורה בכללותה נקראת תורת משה, כי אין דברי תורה מתקיימין
אלא במי שממית עצמו עליה, שמבטל את כל ישותו ועצמיותו.
וע”פ האמור יבואר גם מאמר הבעש”ט הק’ על מאחז”ל מת בערב שבת סימן יפה לו, שהקשה וכי יש
לאדם ברירה אימתי למות ומאי קמ”ל בזה. ופירש הכוונה, דיהודי העומד בשער השבת ואינו מוצא בנפשו
במה להכנס לשבת, שהרי שבת ענינה דבקות בה’, והוא מרגיש את עצמו יש, שהוא היפך הדבקות שאין אני
והוא יכולין לדור, ואיך יכנס לשבת. עצתו לקיים מת בערב שבת, שיבטל עצמו לגמרי בבחי’ אין כמת כדי
להיכנס לשבת, וזהו סימן יפה לו להיכנס על ידו לש”ק. והיינו שע”י ביטול הישות בבחי’ מת בערב שבת מגיע
יהודי לדבקות בה’ שהיא תכלית התורה ותכלית השבת, וכמד”כ (שמות לא) כי אות היא ביני וביניכם, שגם
בשבת יש את הכח להביא לדבקות בה’ כמו כח התורה. וזהו ענין שבעת ימי הטהרה, שבמשך ז’ ימים יש תמיד
שבת, והשבת היא בבתי’ וביום השביעי יטהר, שמביאה יהודי לעקור את הישות ולהיות דבוק בה’, שהדרך
לעקור את הישות היא ע”י ושרף את הפרה, ע”י אש של קדושה, אש של תורה ואש של שבת המביאים יהודי
לתכלית של הדבקות בה’.
הקב”ה ברא את העולם כמאה”כ (ישעיה מה) יוצר אור ובורא חושך, יוצר אור היינו האור שהקב”ה
מאיר ליהודי וכנגדו היא החשכות, והדרך ליהודי לצאת מהחשכות לאורה היא ע”י שמסלק את הישות שלו
ונכנע ומתבטל לפני השי”ת, עי”ז מתהפך החושך לאור. וזה כאמור פנימיות ענינה של מצות
טהרת הפרה. ועל זה נאמר כפל הלשון לאמר, שמלבד המצוה בפועל, טמונה כאן עוד כוונה, ויקחו אליך,
שיחזיקו במדתו של משה, וימסרו כל הישות והחומריות להשי”ת. ולכך ניתנה התורה ע”י משה רבינו שלא
היתה בו שום ישות, ונזדכך מכל חומריות ארבעים יום וארבעים לילה שבהם לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי,
כי הקב”ה נתן את התורה באופן שיסוד היסודות של התורה הוא מה שיהודי שבור בקרבו ואין בו שום ישות,
ורק אז מסוגלים לקבל התורה, אבל כל עוד יש באדם משהו של חומריות אינו יכול להשיג התורה, ואינו רואה
מחמת זאת הצלחה בתורה. וזאת חוקת כל התורה, אין זה מצוה פרטית של מעשה הטהרה, אלא יסוד כל
התורה, כל מצוה שיהודי מקיים תלויה כפי ערך ביטול האנוכיות שלו, ככה הוא מקיים את המצוה וכך זוכה
להרגיש טעם בה, וככל שהוא שבור בקרבו כך זוכה להרגיש אור התורה. ומצוה זו היא חוקת הטהרה, שזה
היסוד לקדושה וטהרה. אי אפשר להגיע לשום מדריגה כל עוד יש באדם חומריות וישות, ולכן דוקא משה
רבינו שהיה בשיא המדריגה של ביטול הישות הוא זה שקבל את התורה.
זאת חוקת התורה
זאת חקת התורה אשר צוה ה’ לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו’. והק’
המפרשים על הלשון חקת התורה, שלכאו’ הרי זו מצוה פרטית והיה צ”ל זאת חקת הטהרה או זאת חקת
הפרה, וכמ”ד גבי פסח (שמות יב) זאת חקת הפסח, ומדוע נקראת פרשת הטהרה בשם חוקת התורה. עוד י”ל
במה שכתוב בהמשך הפרשה, זאת התורה אדם כי ימות באהל, וחז”ל דרשו מכאן שאין דברי תורה מתקיימין
אלא במי שממית עצמו עליה, מה ענין דרשה זו אצל פרשת הטהרה.
וי”ל שהתורה באה ללמד בזה שענין הטהרה אינו מצוה פרטית אלא הוא חוקת כל התורה כולה. דהנה
כמובא בספה”ק כל התורה והתרי”ג מצוות הם תרי”ג עיטין למצות ובו תדבק, שהיא התכלית מכל התורה
והמצוות, וכולם הם עצות על ידם יכול יהודי להשיג הדבקות בה’. והכח הנגדי החזק ביותר כנגד הדבקות הוא
ענין הטומאה, המפריד ומנתק יהודי מהקב”ה. וענין הטומאה כולל הן טומאת הגוף והן הטומאה הנאחזת
בנשמת יהודי, שכל זה מעכב דבקות יהודי בהקב”ה, שאין ארור מתדבק בברוך.וע”כ נאמרה פרשת הטהרה
בל’ חוקת התורה, שהיא אכן חוקת כל התורה, שאינה רק מצוה פרטית אלא היא יסוד התורה, שע”י הטהרה
יכול יהודי להגיע לתכלית כל התורה שהיא הדבקות בה’.
וביתר ביאור י”ל בזה, דהנה השורש והמקור לכל עניני הטומאה הוא החומריות שבאדם, והטהרה
היא ע”י שמבטל את חומריותו, שבזה נטהר מכל טומאותיו. וכבר נתבאר בארוכה ענין טהרת פרה אדומה, ע”פ
הבי’ בדברי ר’ משה הדרשן שהביא רש”י שענין פרה אדומה הוא לכפר על מעשה העגל
ע”ד תבא אמו ותקנח צואת בנה, דעיקר פגם העגל היה בזה שנמשכו אחרי חומריות וישות, וכמו שאמרו
זה האיש משה לא ידענו מה היה לו, פי’ שמשה כל עבדותו היא ע”ד הביטול, שהוא תמיד בבחי’ מה, וכמ”ד
ונחנו מה, שהוא מבטל את עצמו לגמרי בלא שום חומריות וישות, והם לא יכלו לסבול עבדות כזאת, ורצו
בעבדות מתוך חומריות וישות. וע”כ יצא העגל המורה על חומריות, ומשה שרף את העגל ויטחן אותו עד אשר
דק, היינו שבטל לגמרי את החומריות. ונמצא כי מחטא העגל נמשכים כל עניני טומאה, וע”כ הטהרה היא ע”י
ושרף את הפרה, דהיינו בטול החומריות. וזה ענין טהרת פרה, שהעצה שעל ידה יוכל יהודי ליטהר ולהשיג
הטהרה בבתי’ מי יתן טהור מטמא, הוא רק ע”י ושרף את הפרה, שישרוף את כל חומריותו, כי כל זמן
שמשוקע בחומריות אינו יכול להיות טהור. וזוהי עיקר עבודתו של יהודי ליטהר מכל טומאותיו, ע”י שמבער
ושורף את החומריות שממנה נמשכים כל עניני טומאה, שהם הכח הנגדי המעכב את הדבקות, וע”י שרפת
הפרה שמבער את חומריותו, יכול להטהר מטומאתו ולהשיג את חוקת כל התורה שהיא הדבקות בה’.
וזהו מד”א במדרש (במד”ר יט,ג), שכאשר לימד הקב”ה את משה פרשת טומאה, אמר לו משה
רבש”ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו, לא השיבו, באותה שעה נתכרכמו פניו של משה. כיון שהגיע לפרשת
פרה אדומה א”ל הקב”ה וכו’ זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת. והבי’ בזה, דשאלת משה היתה
מאחר שהטהרה היא יסוד כל התורה א”כ זה שנטמא מה תקנתו שיוכל לשוב אל השי”ת, שהרי כל עוד הוא
טמא אין ארור מתדבק בברוך ואיך יוכל להגיע אל השי”ת שזו תכלית כל התורה והמצוות. וכשלא השיבו
הקב”ה הבין משה רבינו שאין עצה לטמא, וע”כ נתכרכמו פניו שנשבר לבו מאד מזה שהטמא כבר לא יוכל
להגיע לתכלית של דביקות בה’. אכן רצון הקב”ה הוא לבל ידח ממנו נדח, ונתן עצה גם לזה שנטמא איך יוכל
לשוב ולהתדבק בה’. וזהו שאמר הקב”ה למשה אח”כ זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, שענין
שריפת החטאת רומז לכת של מסירות נפש, שיהודי ישרוף ויבטל את עצמו לכבוד השי”ת, והכח של מסירות
נפש יטהרהו מטומאתו. כי כל הטומאה נובעת מהחומריות והגשמיות שהאדם שקוע בהם, והעצה להטהר היא
ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ע”י שריפת החומריות והגשמיות שמקריב את כל עניני הגוף בלתי לה’
לבדו, עי”ז יטהר הטמא ויוכל לשוב ולהתדבק בהשי”ת לבל ידח ממנו נדח. וזהו הלימוד מפרשה זו, שאימתי
התורה ותרי”ג מצוות מסייעים ליהודי להתדבק בהשי”ת רק כשמרים את עניניו הגשמיים והחומריים להשי”ת,
שאז כח התורה והמצוות מקרבים ומביאים אותו לדביקות בה’, אבל קודם שמטהר עצמו מטומאת החומר הרי
אין ארור מתדבק בברוך ואיך יוכל להתדבק בהשי”ת. וזהו זאת חוקת התורה, שהטהרה היא הכלל לכל התורה
כולה.
ב.
עוד יש לבאר ענין אומרו זאת חקת התורה דקאי על התורה בעצמה, שהפרשה מלמדת את חוקת
התורה באיזה אופן צריכים ללמוד את התורה הק’. דהנה הקב”ה בתר בעם ישראל להיות לו לעם ע”י התורה
הק’, כמד”א אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, היינו שהבחירה מכל העמים היא בזה שנתן לנו את
תורתו, שע”י התורה”ק יהיו ישראל דבוקים בהשי”ת. וכמאחז”ל (שבת קה.) עה”פ אנכי ה’ אלקיך, אנכ”י
נוטריקון א’נא נ’פשי כ’תיבת י’הבית, שהוא ע”ד דנפש הצדיק עטוף בדיבורו, כך כביכול הקב”ה הכניס נפשו
בתורה. וזהו כח התורה המקיים את עם ישראל, מה שנפשו ית’ עטופה בדברי התורה, ויהודי הלומד תורה
מתדבק על ידה בהשי”ת שאנא נפשי כתיבת יהבית. וע”ז אמר הכתוב זאת חוקת התורה, שהדרך להגיע
לתורה היא רק ע”י ושרף את הפרה, ששורף ומבטל כל חומריותו, שעי”ז משיג הטהרה, כי לימוד התורה
צריך להיות מתוך טהרה, רק כאשר יהודי עוסק בה בטהרה אז התורה מקיימת אותו ומתדבק על ידה לנותן
התורה, אבל אם עוסקים בתורה בלא טהרה אי אפשר לזכות לתורת ה’ ואין זו התורה שנתן הקב”ה. וזאת היא
חוקת התורה שתהא בקדושה וטהרה מתוך ביעור החומריות.
ומבואר אומרו זאת חקת התורה ולא חקת הפרה או הטהרה, כי אמנם פרשה זו היא הכלל והיסוד איך
לזכות לבחי’ תורתו, לתורה המביאה לדביקות בה’, שכל לימוד התורה תלוי בטומאה וטהרה, שרק אם יהודי
לומד אותה בקדושה ובטהרה אז התורה מביאה אותו להיות דבוק בה’, אבל בלא טהרה אינו מסוגל כלל להגיע
לדביקות בה’, כי אין טמא מתדבק בטהור וקדוש. והרי שעיקר הפרשה היא חוקת התורה, חוקה איך לזכות
לתורה. וכן מבואר שפיר דרשת חז”ל עה”כ אדם כי ימות באהל שדרשוהו לענין דברי תורה והקשר שלה
במיוחד לפרשה זו, כי כאמור הפרשה היא לא רק חוקת הטהרה והפרה, אלא היא חוקת התורה, וע”ז אמרו
זאת התורה וגו’ אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שבכדי לקנות התורה ושיתקיימו אצלו
דברי תורה צריך ראשית כל להיות ממית עצמו עליה, שימית עצמו וחומריותו, זהו התנאי הראשון ללמוד
תורה כראוי ולהתדבק בהשי”ת ע”י התורה. ומבואר בזה גם אומרו ויקחו אליך שדוקא מצוה זו מתייחסת על
שמו של משה, כי עיקר הפרשה מיירי בחוקת התורה, והתורה נקראת תורת משה.
ענין התורה א”א להשיג רק ע”י ושרף את הפרה שהוא ביטול החומריות, משום שא”א להגיע
לתכלית הדבקות בה’ ע”י התורה רק כשלומדה כראוי, כשאינו משוקע בחומריות. וכמו שאחז”ל (אבות פ”ו)
כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו’, וכן כתב הרמב”ם (פ”נ מהל’ ת”ת) שאין
התורה נקנית לא מתוך עידונים ולא מתוך אכילה ושתיה וכו’, שאין פירושו שצריך שיחסר לו איזה דבר, אלא
אף אם יש לו כל טוב כדי שיוכל להגיע לתורה צריך שלא יהא משוקע בחומריות, וכל זמן שמשוקע בחומריות
אינו יכול להתדבק בתורה, רק ע”י שממית עצמו עליה, ששורף ומבטל את חומריותו, רק אז יטהר גבר ודברי
תורה יתקיימו אצלו.
ג.
עוד מרומז באומרו זאת חקת התורה, שלכאורה הרי טהרת הפרה אינה אלא בזמן שביהמ”ק קיים,
ואיך יטהר יהודי מטומאתו בזמן החורבן כשאין אפר פרה. ע”ז נאמר זאת חוקת התורה, רמז לכח התורה
שהוא נצחי, שאפילו בזמן החורבן שאין טהרת הפרה יש בתורה”ק כח נצחי של טהרה, שע”י כח התורה יוצא
מכלל אין ארור מתדבק בברוך ויכול להגיע לדביקות בה’ שהיא תכלית הבריאה. כי רצון הקב”ה לבל ידה
ממנו נדח ונתן בתורה הק’ כח נצחי של טהרה, זאת חקת התורה, שגם בזמה”ז יוכל יהודי
להטהר ולהתדבק בהשי”ת. וכמו שבפרה הטהרה היא ע”י ושרף את הפרה, כך גם התורה שורפת את כל
החומריות, וכדכ’ הלא כה דברי כאש נאם ה’ (ירמיה כג), עי”ז שלומד התורה באש ובהתלהבות, הר”ז בבתי’
אש אוכלה אש, אש התורה אוכלת את כל אש הטומאה הנמצאת באדם, וכמאחז”ל בראתי יצה”ר בראתי לו
תורה תבלין, וזה לעומת זה, אותו כח האש שיש ביצה”ר צריך להכניסו בתורה. וזה ענין דרחז”ל אין דברי
תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שרק כח התורה שממית עצמו עליה היא מטהרת, שכמו שכח
הרע הוא כח פעיל באדם, כך גם הטהרה והכנעת הרע ע”י כח התורה צריך שתהיה באופן כזה בפועל, והוא
ע”י שממית עצמו עליה.
די
ואיתא בספה”ק בבי’ ענין כפל הלשון בפסוק וידבר ה’ אל משה ואל אהרן לאמר זאת תוקת התורה
אשר צוה ה’ לאמר, שענין ב’ הפעמים ל’ אמירה בא לרמז שאף שמעשה הפרה בפועל לטהר טמאים היה רק
בזמן שבית המקדש קיים, הרי בזמה”ז שאין לנו אפר הפרה ממשיכה קריאתה של הפרשה בתורה טהרה
רוחנית על יהודי. וע”ז נאמר ב”פ לאמר, לצוות לישראל על עצם מעשה הפרה בזמן שביהמ”ק קיים, ועוד
אמר זאת חוקת התורה אשר צוה ה’ לאמר, שבזמן שביהמ”ק בחורבנו, צוה ה’ לאמר, הקריאה בתורה מטהרת
כענין אפר פרה. ובזה מיושב נמי אומרו זאת חקת התורה, דמרומז לקריאת הפרשה בתורה שיש בה ג”כ כח
הטהרה לטהר יהודי. והיינו שאם בזמן שבית המקדש קיים היה ענין ביטול הישות ע”י מעשה הפרה בפועל,
אבל בזמן הזה שאין ביהמ”ק קיים נמשכת הטהרה ע”י זאת חקת התורה אשר צוה ה’ לאמר, שיקראו הפרשה
בתורה ועי”ז ימשיכו בחי’ הטהרה של אפר פרה. והענין בזה ע”פ מאתז”ל הנזכר א’נא נ’פשי כ’תיבת י’הבית,
שהקב”ה נתן נפשו כביכול בתוך התורה. כל אותיות התורה ותיבותיה הם לבוש לאורו העליון ית’ השורה
בתורה. וכמו שאמר הבעש”ט הק’ זי”ע עה”פ תורת ה’ תמימה, שהתורה תורת ה’ היא עדיין תמימה ושלמה,
שאף אדם עוד לא נגע בה להבין ולהשיג פנימיותה, כי כל התורה היא אור העליון המסתתר בה, וכל אותיות
התורה הם צירופי שמות הק’, שיש בהם אופנים שונים של צירופים והכל רמזים קדושים הרמוזים באותיות
התורה. ולאור זה פירשנו המשמעות של תורה לשמה, שנאמרו בזה דרכים הרבה, וע”פ האמור י”ל דתורה
לשמה היינו לשם המטרה והתכלית של התורה שיהודי יהיה דבוק בהשי”ת. שכל התורה ותרי”ג המצוות
תכליתן היא מצות ובו תדבק, להביא יהודי שיהיה דבוק בהשי”ת, ובמיוחד התורה הק’, שכאשר יהודי לומד
תורה מתוך הכרה ברום ערך קדושתה ומכוון להתדבק על ידה בהשי”ת, שמאמין בכח התורה שבכל תיבה
ובכל אות מהתורה הק’ גנוז האור העליון של אנא נפשי כתבית יהבית, אז התוה”ק מביאה אותו לדביקות בה’.
וע”פ הדברים האלה י”ל ענין קריאת פרשת פרה המטהרת יהודי מטומאתו, דכאשר יהודי לומד
בתוה”ק ומבטל עצמו לאורו ית’ הגנוז בה הרי הקריאה בתורה מטהרת אותו מטומאת נפשו כענין אפר פרה
אדומה. ובכלל אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, היינו שמבטל עצמו וישותו בביטול
גמור, שמאמין בגודל קדושת התורה שבכל אות ותיבה בתורה טמון האור העליון ומתוך כך הוא ממית ומבטל
עצמו עליה. וע”כ יש בתורה אותו כח טהרה שיש בפרה לטהר טמאים, שע”י לימוד התורה מתוך אמונה בגודל
קדושתה ומתוך התבטלות להשי”ת שאנא נפשי כתיבת יהבית אזי התורה מטהרת אותו כמו שריפת הפרה.
ובפרשה זו מתגלה באופן מיוחד כת קדושת התורה, שעצם קריאת הפרשה ממשיכה טהרה רוחנית לטהר יהודי
מטומאת נפשו מכח האור העליון אורו ית’ הגנוז ומלובש בתורה.
ובזה יבואר מד”א בספה”ק באר משה מהרה”ק רבי משה אליקים בריעה בן המגיד הק’
מקוז’ניץ זי”ע, עה”פ להלן בפרשה, על כן יאמר בספר מלחמות ה’, דהאדם הרוצה שתתקבל תפילתו צריך
ללמוד קודם התפלה, שזה מועיל שתפלתו תעלה מעלה ותתקבל. וזה פי’ על כן יאמר וגו’, שהתפלה נקראת
מלחמות ה’, כי צריך להשתיק המקטרגים המעכבים את התפלה, וכדאי’ שזה ענין הכוונות של פסוקי דזמרה
וכו’ שאומרים קודם התפלה לזמר ולהכרית הקליפות וכחות הסט”א והטומאה. וזהו על כן יאמר בספר,
שתתילה צריך להאמר בספר תורת ה’,ספר מלשון ספיר ויהלום שקודם התפלה ילמד תורה, שכח אור התורה
משתיק את כל המקטרגים והסט”א, ואחר כך מלחמות ה’, אחר הלימוד יעמוד להתפלל וללחום מלחמת ה’.
ועד”ז איתא בבית אברהם (וזאת הברכה), עה”פ ברך ה’ חילו וגו’ מחץ מתנים קמיו, חילו רומז לתפלה כמו
ויחל משה, מחץ מתנים קמיו הוא מלשון תנו מתנינן, עצה טובה קמ”ל שהתפלה תהיה מקובלת וטהורה
ממחשבות רעות, שלפני התפלה ילמד תורה, ועי”ז ימחץ בקמיו ובשונאיו המקטרגים ומעכבים ומבלבלים את
מחשבותיו בתפלה. וענין גודל מעלת התורה הק’ שמשתקת ומכריתה כל המקטרגים המעכבים תפלתו של
יהודי ומוחצת כל כוחות הסט”א, הכל מכת האור העליון הנמצא בתורה אשר מפניו יפוצו כל כתות הקליפה
כהמס דונג מפני אש.
ונמצא שענין פרה אדומה ישנו גם בתורה הק’, שע”י כח התורה שיהודי מאמין שבכל אות
ובכל תיבה טמיר וגניז האור עליון הריהו מתדבק עי”ז בהשי”ת ואז התורה מטהרת אותו כמו הפרה. כי כל
הטומאה של יהודי נובעת ממה שגבה לבו כארז ונתרחק מהשי”ת, והטהרה היא ע”י שריפת הפרה, ובזמן שאין
בית המקדש קיים נמשכת הטהרה ע”י כת התורה המטהרת טמאים. מקור הטהרה הוא הדביקות בהשי”ת, שאי
אפשר לגרש את הטומאה ולסלקה, אלא הדרך היא להדליק אש קודש של אור ה’ וממילא ערקין ואתעברו
מיניה כל כחות החשך והטומאה. זהו ענין שריפת הפרה, וזהו ענין כת התורה, שיהודי מאמין שאורו ית’
מלובש בתורה ומבטל עצמו אליו ית’, שבזה הוא נהפך מטמא לטהור.
עץ ארז ואזוב
ולקת הכהן עץ ארץ ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שריפת הפרה. ואחז”ל (במד”ר יט)
אם נתגאה כארז ישפיל עצמו כאזוב. והקשו המפרשים איך ארז המורה על גיאות שהיא דבר שלילי מהווה
חלק מטהרת הפרה כמו האזוב.
וי”ל כמש”כ בספה”ק תולדות יעקב יוסף, על מש”נ בתחלת הפרשה, וידבר ה’ אל משה ואל
אהרן לאמר זאת חקת התורה. משה הוא מדת ענוה ושפלות, כדכ’ והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על
פני האדמה, ואחז”ל כ”ד מוכי שחין ונפשו של משה נמוכה מכולם. ואהרן הוא מדת גיאות דקדושה, כדכ’
ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, שהוא ענין גדלות וגאות. ורק ע”י ב’ המדות של משה ואהרן
יחדיו יש בזה שלימות, אבל כל מדה בפנ”ע יש בה גם צד חסרון. כי אם יאחז במדת ענוה ושפלות לבדה,
היצה”ר משפילו שאינו ראוי להתקדש ואינו ראוי להגביה בדרכי ה’, ואם יאחז רק במדת גיאות דקדושה
ובהתפארות יכול היצה”ר להגיס רוחו שיחשוב שהוא כבר קדוש וטהור. אלא צריך לאחוז בב’ המדות יחד, אל
משה ואל אהרן, מדת השפלות ומדת גיאות דקדושה והתפארות, כי יהודי מצד החומר שלו הריהו באמת שפל
אך מצד נשמתו שהיא חלק א’ ממעל הריהו גדול מאד, וכאשר אוחז בב’ מדות אלו כאחד הר”ז שלימות עבודת
ה’.
וביתר ביאור י”ל, דב’ מדות אלו יכולים להיות באופן שלילי, וישנם גם בצד הקדושה
בגיאות דקדושה ושפלות דקדושה, שיש גיאות מתוך התנשאות וגאוה שזה גרוע מכל ויש גיאות הנובעת
מרוממות דקדושה. כי באמת בשפלות לבד יש סכנה גדולה, כמ”ש מרן אדמו”ר בב”א זי”ע על הנאמר בנסיון
של יוסף שהיה הנסיון הקשה ביותר, ותתפשהו בבגדו ותאמר שכבה עמי, בגדו מלשון בגידה, שתפשה אותו
בבגידותיו לאמר הלא כבר בין כך בגדת וחטאת הרבה ולמה לא תעשה גם עברה זו. זה הפיתוי הגדול ביותר
של יצה”ר שמציב בפני האדם את כל בגידותיו ומפתה אותו שהרי בין כך נפלת ונכשלת הרבה וכבר אינך
ראוי לכלום, ומה בכך אם תעשהגם עבירה זו. ותשובת יוסף היתה, איננו גדול בבית הזה ממני ואיך אעשה
הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים, היינו כמאמר מרן הס”ק מסלונים זי”ע, עה”פ מוסר ה’ בני אל תמאס,
מוסר ה’, המוסר שהקב”ה אומר ליהודי הוא בני, הלא בני אתה בן המלך, אל תמאס, אל תמאס עצמך בדברים
שאין הולמים את מעמדך, ואל תמכור את בכורתך בנזיד עדשים. זהו מוסר ה’ שהקב”ה אומר ליהודי, לא שאם
יחטא יבואו עליו עונשים ויסורים, אלא כמאה”כ (תהלים ב) ה’ אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, שזהו
המוסר הגדול ביותר המדבר אל לב יהודי ומונע אותו מכל רע, שכאשר מרגיש שבני אתה אז הוא יכול להשיב
ליצרו איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים, איך אוכל לעשות נגד רצון אבי שבשמים. וזהו פי’
ולקח הכהן עץ ארץ ואזוב. עץ ארץ רומז על הגדלות של יהודי, בחי’ גיאות דקדושה, שהרי הוא בן המלך ואיך
אעשה הרעה הגדולה הזאת. ואזוב היינו שפלות אמת, לדעת את ערכו שהוא אין ואפס. ולכן השליכו גם עץ
ארז אל שרפת הפרה, שאינו מכוון לגיאות שלילית אלא לגיאות דקדושה, וכן אזוב כנגד שפלות דקדושה,
שלצורך הטהרה דרושות ב’ המדות יחדיו.
ועל זה נאמר זאת חוקת התורה, שזה חוקת כל התורה, איך יבוא יהודי לקיים
את כל התורה, ע”י ב’ המדות האלו כאחד. מצד אחד עץ ארז בתי’ גבהות דקדושה, שהרי יהודי מצד
שורש נשמתו הוא חלק אלו’ ממעל ועליו לאחוז בהתפארות דקדושה. וכמ”ש הרה”ק ר’ ברוך
ממז’בוז’ זי”ע שאי אפשר להסביר ולבאר ליהודי מה הוא יהודי, את הגדלות של יהודי. יהודי הוא עץ ארז בן
המלך מלכו של עולם ויש לו כח בלתי מוגבל, וכאשר יודע את רום ערכו שבני אתה ואיננו גדול בבית הזה
ממני אז איך אעשה הרעה הגדולה הזאת. אולם בזה לבד לא די כי עלול הוא ליפול לגיאות רעה, אלא
מאידך גיסא צריך גם להיות אזוב, לדעת שפלות עצמו, שלא יחשוב שהוא כבר קדוש וטהור אלא ידע את
חשבון נפשו שמצד עצמו אינו כלום. וב’ המידות כאחד הם שלימות עבודת ה’. והקדים הכתוב עץ ארז לאזוב,
ללמד שבחי’ עץ ארז יש לה השפעה יותר גדולה על האדם, מתוך ידיעת גדלותו של איש יהודי ולמה הוא
מסוגל להגיע, שהרי הוא בן המלך וכלום יש שיעור וגבול למה שבן המלך יכול ומסוגל להגיע. משא”כ אם
יתחיל מהתבוננות בשפלות עצמו הסכנה שיפול הנופל ממנו לגמרי ע”י ותתפשהו בבגדו. ולכן נאמר תתלה עץ
ארז שבתחלה צריך לאחוז בבחי’ מוסר ה’ בני, להכיר את גדלות נשמתו שהוא בן המלך, ואח”כ צריך לבחי’
שפלות של אזוב, לדעת שהוא בעצמו אינו כלום ורק מצד שורש נשמתו הוא חלק א’ ממעל.
והשליך אל תוך שריפת הפרה, היינו ע”ד שכתב ההיד”א שפרה אדומה מורה על חלק
החומרי שבאדם שהוא מביא אותו לכל רע. דפרה מורה על חומריות, ואדומה מורה על תוספת וריבוי
חומריות, בכל אדם יש חומריות אבל יש מי ששקוע בחומריות. וע”ז נאמר ושרף את הפרה, שישרוף ויבער
את החומריות מעצמו. וזו ההכנה למדות דעץ ארז ואזוב, כי כל עוד האדם שקוע בחומריות אינו ראוי לראות
את גדלות הבורא, ולא לראות את רום ערכו של איש יהודי שלא יבצר ממנו מאומה, שכאשר הוא שקוע
בחומריות אינו מרגיש שהוא בן המלך ואיננו גדול בבית הזה ממני, ואי אפשר שיהיו לו לא גאות דקדושה ולא
שפלות דקדושה. וע”כ ההתחלה היא ע”י ושרף את הפרה, שהדבר הראשון שממנו מתחיל יהודי
לגדול ולפרוח הוא הכנעת החומריות והישות המושכים אותו תדיר למלא חפצו ותאות לבו. ורק אח”כ יכול
לאחוז בבחי’ עץ ארז ואזוב, לראות את גדלות הבורא ואת גדלות נשמת יהודי ולראות את שפלות עצמו. וזהו
אומרו ולקה הכהן עץ ארז ואזוב והשליך אל תוך שרפת הפרה, שהמדות גאות דקדושה ושפלות דקדושה
הם רק לאחר שרפת הפרה דהיינו הכנעת התומר והישות.
ומרומז ענין זה גם בהמשך הפרשה, בשירה שאמרו ישראל על הבאר, וממדבר
מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא, וכמו שדרשוהו חז”ל (נדרים נה.) על התורה. וזה אומרו
וממדבר מתנה שהתורה נתנה הקב”ה לישראל מתנה, וממתנה נחליאל, נחלת א-ל, שכיון שקבלו ישראל את
התורה נהיו נחלה להשי”ת, כמ”ד כי חלק ה’ עמו יעקב חבל נחלתו, ומנחליאל במות, כיון שנהיו ישראל נחלה
להשי”ת הר”ז מרומם יהודי למדרגות עליונות מאד, בחי’ במות, מתוך זה שהוא בבחי’ חלק ה’ וחבל נחלתו, אך
ומבמות הגיא, מרוממות זו עלול הוא ליפול לגיאות רעה, ע”כ הדרך היא ומבמות הגיא, גיא לשון שפלות,
שישפיל עצמו, והיינו שיאחז בב’ המדות, ומבמות הגיא, גיאות ושפלות, שב’ מדות אלו שומרות זו על זו ויחדיו
הם שלמות העבודה.
יסוד עבודת ה’ של איש יהודי הוא שכל מעשיו יהיו כדי להתקרב להשי”ת, ובכל פעולה שעושה
יחשוב האם זה לנח”ר ולרצון לפני ה’. וכמאמר המגיד הגדול ממזריץ’ על תשובת הלל לגר שביקש ללמוד כל
התורה על רגל אחת, דעלך סני לחברך לא תעביד. ופירש לחברך מלשון להתחברותך, כל מה דסני ומפריע
להתחברותך עם השי”ת לא תעביד. והמוסר החזק ביותר המדבר אל נשמת יהודי ומביאו לידי כך שמה דעלך
סני לחברך לא תעביד, הוא המוסר של ה’ אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, שכיון שבני אתה אל תמאס,
שהר”ז ממאס את בן המלך וגם כביכול ממאס ח”ו את המלך. וזה הדבר העיקרי שיהודי צריך לדעת, כמאמר
הר”ב ממז’בוז’ הנז’ שצריכים להסביר ליהודי ולהבינו מה הוא יהודי ואיזה כח עילאי טמון בו, שהרי בן המלך
הוא.
ובמש”כ בספה”ק תולדות יעקב יוסף הנז’ דאהרן מרמז על גיאות דקדושה, הנה גם לגבי אהרן מצינו
את מדת השפלות, כמשאחז”ל (חולין פט.) גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו
באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה. וכן מד”א עה”כ (ויקרא ט) ויאמר משה
אל אהרן קרב אל המזבח, ואחז”ל שאהרן ראה דמות עגל על גבי המזבח והיה בוש וירא לגשת, אמר לו משה
למה אתה בוש לכך נבחרת. ואמר ע”ז הגה”ק רבי חיים ויטל זצ”ל, למה אתה בוש, בשביל שאתה בוש לכך
נבחרת, מפני שלבך שבור בקרבך. וי”ל שלאהרן היו ב’ המדות כאחד, בתחילה היה בבתי’ ונחנו מה והיה בוש,
אבל אח”כ צוהו הקב”ה לגשת לעבוד העבודה בבגדי קודש לכבוד ולתפארת היינו בגיאות דקדושה שהיא מצד
הנשמה, כי כאשר ניגש לעבוד העבודה ולהקריב קרבנות לפני השי”ת, צריך היה לחיזוק לכבוד ולתפארת.
ועוד י”ל בזה, שהלבושים המורים על חיצוניות היו באמת לכבוד ולתפארת, אך בפנימיות היה שבור ונכנע
בבחי’ ונחנו מה, וע”ד שפירש החתם סופר במאה”כ (דברים לא) ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל
ישראל חזק ואמץ, שמשה ראה את ענותנותו של יהושע, כמד”א בתרגום יונתן ב”ע (במדבר יג) וכד חמא משה
ענוותנותיה דיהושע וכו’, ע”כ אמר לו לעיני כל ישראל חזק ואמץ, אתה לעצמך יכול להיות שבור בפנימיות
נפשך, אבל לעיני כל ישראל חזק ואמץ. עד”ז היה אצל אהרן שכאשר ניגש לעבוד העבודה לעיני כל ישראל
היו הלבושים לכבוד ולתפארת אבל
בפנימיות היה בוש ושבור מאד.
(נתיבות שלום – פרשת חוקת )