בחירה
פרשת בא מאור עיניים
הקושיא מפורסמת שזכרו המפרשים איך נוטל ממנו הבחירה שהיה ראוי להיות חפשית. ועל פי דרכינו נשים
לב לדקדק מלת אלה באמרו למען שתי אותותי אלה בקרבו הוא כאלו מורה באצבע על האותות שאלה הם
אשר לנגד עיניו ובאמת לא למראה עיניו היה אמנם ענין יציאת מצרים שהיה הדעת בגלות אצל פרעה והוא כי
העם אפילו בני ישראל לא ידעו את ה’ אף על פי שהיה להם בקבלה מפי אבותיהם הקדושים אבות העולם מכל
מקום בעבור שהיו דור רביעי נשכח מהם הדעת האמיתי שעליו אמר דוד המלך עליו השלום לשלמה בנו (דברי
הימים – א כ”ח, ט’) דע את אלהי אביך וזהו עיקר הגלות שהיה דעת בגלות במצרים ולכן אמר פרעה הרשע מי
ה’ וגו’ שכפר בעיקר שלא האמין רק בכשפים שהיה מכשף גדול ולא ידע את ה’ כי אין מלבדו כתיב ואפילו
כשפים שמכחישים פמליא של מעלה אין להם יכולת לפעול בלתי רצון השם יתברך כמבואר בש”ם במעשה
ברבי חנינא בן דוסא ולכן כשרצה השם יתברך לגאול את עמו בני ישראל ממצרים שיהיה להם הדעת האמיתי
ולהורות כי ה’ הוא האלהים שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכחות כולם אמר למען שתי אותותי אלה בקרבו
בעבור שהוא כפר בעיקר בשביל חסרון געת ואמר מי ה’ אצרף אותותי אלה בקרבו כלומר שהיה אצלו בגלות
ועל ידי זה הצירוף יהיה תיבת אלהים בשלימות ויודע כי ה’ הוא האלהים הוא התקיף ובעל היכולת ואין עוד
מלבדו ואפילו כשפים כאמור:
ובזה יבואר קושית המפרשים הנ”ל כי הנה עיקר הבחירה הוא שאמר הכתוב (דברים ל’, ט”ו) ראה נתתי
לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו’ ובחרת בחיים (שם, י”ט) ובמה יבחר אדם הטוב מן הרע אם לא בדעת
כשיהיה לו לאדם דעת להבחין בין טוב לרע אז יוכל לבחור בטוב ולמאוס ברע והנה בגלות מצרים היה הדעת
בגלות כאמור ולא היה אז הבחירה השלימה בדעת השלם כי זהו עיקר יציאת מצרים שיצא הדעת מהגלות
ויכול להיות הבחירה בדעת משאל כן בגלות כשהיה אצלו במצרים הדעת אז גם הבחירה לא היה יכולה להיות
ואם כן לא נטלו מפרעה הבחירה כלל שהרי לא היתה עדיין הבחירה כנ”ל שהרי נתהוה אחר כך בצאתם
ממצרים ויצא הדעת מן הגלות אז היה על מה לחול הבחירה כאמור:
ועם זה יתבאר עוד קושית הרמב”ם והוא מבואר בזוהר חדש בשם קדמאי על ענין הבחירה שניתן לאדם
חפשית וידיעת השם יתברך איך יוכל להיות שניהם כאחד:
אך אמנם הנה כאשר אמרנו כי עיקר הבחירה הוא בדעת כשידע אדם את ה’ בדעת שלם אז יש שכיכות
לבחירה מה שאין כן בלא דעת אין שייכות לבחירה ובהיות כן הבחירה והידיעה הכל אחד כי במה בוחר האדם
הלא בדעת והדעת של השם יתברך הוא הבחירה אם כן זהו עצם ידיעת הבורא ברוך הוא שהוא יודע הבחירה
ואינם ענינים סותרים זה את זה רק הכל אחד כנ”ל והבן:
אמנם מה שמבואר בש”ס אין אדם עובר עבירה אם כן נכנס בו רוח שטות הוא על ענין אחר כי הלא ידוע מה
שאמר הכתוב וצדיק באמונתו יחיה כי לפעמים אדם נופל מהדעת והוא דרך נסיון מהבורא יתברך שנוטלין
ממנו הדעת לראות היעמוד בדרכי ה’ ואף על פי כן יאחז צדיק דרכו באמונתו ואף על פי שנוטלין ממנו הדעת
מכל מקום הולך ומתחזק בדרכי ה’ משאל כן אם אין לו האמונה אז כשנופל מהדעת ונכנס בו רוח שטות יוכל
לעבור עבירה ח”ו ולזה כוונו רז”ל באמרם אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות רצה לומר
שנופל מהדעת דרך נסיון אך בגלות מצרים לא היה הדעת אצלם כלל ולא היה אז שייכות לבחירה כאמור וזהו
לפי שהיה הדעת בקטנות רצה לומר שהיו בדעת כמו קטן שאין לו דעת ולכן אמרו בש”ם קטן אין לו מחשבה
וזה שאמר הכתוב עוד ולמען תספר וגו’ את אשר התעללתי במצרים מלשון עולל ויונק כמו אשר התקטנתי
במצרים רצה לומר שהיה הדעת בקטנות במצרים ואחר זה אמר וידעתם כי אני ה’ רצה לומר שיהיה להם
הדעת השלם בצאתם ממצרים לידע את ה’ בדעת:
(מאור עיניים – בוא)
לכן מן הפשוט תבין במושכלות גם כן עד”ז כי הקשו הקדמונים ומכללם הרמב”ם ז”ל, שכיון שהכל צפוי וגלוי
לו יתברך שהו מביט סוף דבר מראשיתו,ואם כן בשעת יצירת האדם מביט מה שיהיה צדיק או רשע וידיעתו
בוודאי לא ישונה ואם כן איך הרשות נתונה לאדם להיות לו בחירה לטוב ורע מאחר שגזרה כבר ידיעתו
יתברך איך יהיה ולא ישונה אך הענין הוא דנודע מהות הבחירה של טוב ורע הוא מצד שבירת הכלים שהיה
הוא יתברך בונה עולמות ומחריבן, שהוא סוד
שבירת הכלים שהן העולמות הנז’, ועל ידי זה נפלו מן המדות העליונות הקדושות בשבירה, שנעשה תערובות
טוב ורע ועל ידי זה נעשה בחירה לבחור אחד משני דרכים שירצה, בכדי שיהא שכר ועונש, כי בלא זה לא
היה תענוג לו יתברך מן עבודת התחתונים בני ישראל, כי כל עיקר תענוג הבורא יתברך שמו ובריאותו
העולמות, הוא בשביל ישראל שיתענג על ידי עבודתם שיעבדו אותו אף שהן קרוצי חומר בתערובות טוב ורע,
אבל אם לא היה הרע, לא היה להם שום התעלות על המלאכים וכל צבא מעלה העובדין אותו, מאחר שאין
ביניהם רע כלל.
ונודע כי הסיבה המביא להבחירה לבחור דרך א’ מטוב ורע הוא על ידי הדעת, כי אם אין דעת הבדלה מנין כמו
שמצינו בגמרא מפני מה תקנו הבדלה בחונן הדעת וכו’, ועל ידי הדעת בוחר כל א’ לפי דעתו כמו שמטהו
הדעת שלו, לא’ מן הקצוות או להיות מצוע בדרך הממוצע בתערובות טוב ורע, ואם כן הדעת הוא עיקר
הבחירה מאחר ששרשה ממנו. ונודע שהדעת הוא אחד ממדותיו של הקב”ה שיש לו שורש למעלה בדעת
העליון, אך כל אחד לפי מה שהוא אדם כך אצלו הדעת שלו, ויש א’ שהדעת שלו גם כן בשבירה וצריך
להתאמץ לעלות מן הדעת לשורשו של הדעת דעת העליון, שהוא (דברי הימים-א כ”ח, ט’) דע את את אלהי
אביך ועבדהו, כדי לזכות לדעת גדול שהוא בחי’ משה כנודע. וכמו כן בכל המדות שהן בשבירה, יראה על
השורש מאין שרשו, ויגביה גם כן לשרשו לעשות אחדות אחד, כגון אם יבא לו איזה אהבה רעה יחשוב הלא
זה נפלא מעולם האהבה הקדוש, ועל ידי זה יעבוד ה’ באהבה בהתעוררות המדה בקרבו ויתחיל לאהוב אהבה
חזקה אותו יתברך, וע”כ נופל הרע, והטוב נברר בשרשו בעולם האהבה.
כמו שאמר הבעש”ט נבג”ע על פסוק (ויקרא כ’, י”ז) ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא וגו’, כי זה האהבה
של העריות, חסד הוא, מעולם החסד שהוא עולם האהבה האלהות היא נטולה, וצריך אתה לברור מן הרע
ולקשרה אל השורש כנ”ל, ואל למשוך אחר הרע שבתוכו וכן בכל המדות גם כן עיקר העבודות הוא כך, שעל
זה מצפה משיח צדקינו שנבא לזו המדריגה לברר ניצוצות הנ”ל, שזהו סוד הבירור לברר הטוב מן הרע
שמלובש בו על ידי השבירה, וכל זה א”א כי אם על ידי הדעת שאז יודע ליתן לעצמו עצה ותשועה לברורין
הנ”ל, וכל זה מבואר אצלנו כבר במקום אחר.
ואם כן ידיעת הבורא ב”ה הוא בחי’ דעת, שמשם גם כן הוא השתלשלות הדעת לכל בר ישראל, ונמצא כי
הדעת הוא הבחירה, ונמצא אין מקום לקושיא הנ”ל, כי באמת הבחירה אינו בהיפך מידיעתו של הבורא ב”ה
וב”ש שהוא ממש שורש הבחירה, וידיעתו של הבורא יתברך הוא בחי’ בחירה שהיא גם כן על ידי ידיעתו
יתברך ששוכן בהאדם, ועל ידי הוא הבחירה לבחור טוב מרע ולעשות הבדלה במדות הנפולות לברר מהן
הטוב ולהביאו לשורש כאמור כי באמת מצדו יתברך לא יבצר כי הנותן הדעת שבו יברר האדם המדות אך
מצד האדם הוא המניעה שנמשך אחר הרע שמעורב בו ואם כן אין שינוי בידיעתו יתברך ח”ו רק שיש אדם
שאינו פועל בהדעת כלום מחמת שנופל ח”ו לצד הרע והבן. זה הכלל העולה כי כך גם כן גזרה ידיעתו יתברך
שעל ידי הדעת העליון אם יאחז בו וירצה לפעול בו יפעול בודאי לברר המדות כאמור והוא ממש בחינת
הבחירה.
וזהו שרצו ישראל השיג הדעת הגדול במושכלות בחי’ ארץ ישראל העליונה, לתור את הארץ העליונה עם כל
מדותיהן וכחותיהן הפנימים, ולהשיג בחי’ משה שהוא הדעת הגדול, לידע מוצאות ומובאות איזה דרך ילכו
לארץ העליונה, שהוא ע”ד האמור שבכל הדברים ישיגו לברר הפנימית ולהביאן לשרשן למדות עליונות. אך
יש אותן שנכשלים בזה מחמת שאין להם היראה מקודם ובאין לידי כפירה ח”ו, שאומרים שא”א לבירור
כנ”ל, כי הרע הוא ממש רע וא”א להוציא ולהריק בחי’ כלים הנ”ל מהטוב, כמו הרשעים הגמורים ר”ל, לכן
צריך לזה מקודם אמונה ויראה ממנו יתברך, וקבלת ידיעת בית רבו לידע איזה דרך ישכון אור.
וזהו שלח לך לדעתך, ר”ל בכדי להשיג בחינת דעתך שהוא בחי’ משה, בודאי שלח לך כל כחותיך הפנימי
ושכלך להשיג במושכלות כאמור, וזהו וכי אדם בורר חלק רע לעצמו, כי על ידי שבא לבחי’ שנקרא לדעתך
בודאי שבורר הטוב ודוחה הרע והבן. אך איני מצוה לך, ר”ל שאגזור שיהיה דוקא כך שלא ישונה, רק אם
תרצה שלח, לפי שזה הוא שהנחתי לאדם בבחירה, כמו שנאמר (דברים ל’, ט”ו) ראה נתתי לפניך היום את
החיים ואת הטוב גו’, ואם היתה הגזירה שיהיה כפי רצון האל יתברך לא היתה נחשב לבחירה,כי באמת אם
היה חפץ הבורא יתברך, היה מצוה שיהיה דוקא כך כולו טוב ולא היה שום בחי’ רע בעולם, כי בחי’ צווי זה
הוא אלו רצה הבורא יתברך היה האדם מוכרח לעשות טוב, והיה זה בחי’ צווי שצוה וגזר האל שיהיה דוקא
ההכרח לעשות טוב, באופן שלא יהיה בחירה, אך שהוא יתברך לא רצה לצוות ולגזור שיה דוקא כך שיהיה
עשיית הטוב הכרחי, לכן הניח זה לבחירה שאם יחפוץ לעשות רע יעשה, כמ”ש פותחין לו, ואינו מוכרח דוקא
להטיב, אף שצוה יתברך ובחרת בחיים, מכל מקום אין זה בחי’ צווי ממש האמור, שאנו אומרים בו שהוא
נתינת עצה, ולא גזירה הכרחית שלא יהיה לאדם ברירה אחרת, ובחי’ צווי זה לא צוה הבורא יתברך שיהא
בחי’ צווי הכרחי, רק שהניח זה בבחירה שאם לא ירצה לשמוע אל עצתו יוכל לעשות ההיפך, וזהו אם תרצה
שלח.
וזהו סתור שסתר מעשיו של הקב”ה, כי אותן האומרים שבלתי אפשרי להוציא טוב מרע כאמור, אם כן סותר
מעשיו של הקב”ה שנעשה העולם מעורב טוב ורע, ונתן הבחירה בכדי שיהיו בונין
הסתירה שהיא בשבירה, שלכך נקראו תלמידי חכמים בונים כמאמר וכל בניך אל תיקרי בניך אלא בוניך וכו’,
והן סותרין שנאמר ח”ו בבחי’ סתירה. וכן נמי מ”ש שעשה שונאו של הקב”ה מך, הוא גם כן על דרך זה ח”ו
שאוצרות מלכו של עולם הן נפולין ואינו מגביהן וכו’. נחבי שהחביא דבריו של הקב”ה שהחביאן בסתר
המדריגה ח”ו שישארו שם ח”ו. ופסי שפסע על מדותיו של הקב”ה שפוסע ח”ו על דברים העומדים ברומו של
עולם שרשן והוא פוסע ח”ו על המדות הנפולין ואינו מגביהן. וזהו אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו
משם ח”ו, שהרשעים אומרים שאין צורך ויכולת להוציא ולהריק בחי’ כלים שבשבירה והבן. אך האמת הוא
שצריך האדם ליתן עיניו ולבו וכל שכלו לעשות כנ”ל, כי זהו כל עיקר מגמתינו ועבודתינו לברר הטוב
ולהביאו לשורש העליון ולקשרו בו יתברך שמו ויתעלה זכרו אמן נצח סלה ועד:
(מאור עיניים – בהעלותך)
בחירה חופשית
א. כבר זכרנו היות האדם אותה הברייה הנבראת לידבק בו יתברך, והיא המוטלת בין השלמות והחסרונות,
והיכולת בידו לקנות השלמות. ואולם צריך שיהיה זה בבחירתו ורצונו. כי אלו היה מוכרח במעשיו להיות
בוחר על כל פנים בשלמות, לא היה נקרא באמת בעל שלמותו, כי איננו בעליו, כיון שהוכרח מאחר לקנותו,
והמקנהו הוא בעל שלמותו, ולא הייתה הכוונה העליונה מתקיימת.
על כן הוכרח שיונח הדבר לבחירתו, שתהיה נטייתו שקולה לשני הצדדין ולא מוכרחת לאחד מהם, ויהיה בו
כוח הבחירה לבחור בדעת ובחפץ באיזה מהם שירצה, והיכולת גם כן בידו לקנות איזה מהם שירצה. על כן
נברא האדם ביצר טוב ויצר רע, והבחירה בידו להטות עצמו לצד שהוא רוצה.
מאבק בין הגוף והנשמה
ב. ואולם להיות הדבר הזה נשלם כראוי, גזרה החכמה העליונה שיהיה האדם מורכב משני הפכים, דהיינו
מנשמה שכלית וזכה, וגוף ארציי ועכור, שכל אחד מהם יטה בטבע לצדו. דהיינו: הגוף לחומריות והנשמה
לשכליות, ותמצא ביניהם מלחמה, באופן שאם תגבר הנשמה, תתעלה היא ותעלה הגוף עמה, ויהיה אותו האדם
המשתלם בשלמות המעותד, ואם יניח האדם שינצח בו החומר, הנה ישפל הגוף ותשפל נשמתו עמו, ויהיה
אותו האדם בלתי הגון לשלמות, ונדחה ממנו ח”ו.
ולאדם הזה יכולת להשפיל חומרו לפני שכלו ונשמתו, ולקנות שלמותו כמו שביארנו.
עולם הזה ועולם הבא
ג. ואמנם גזר טובו יתברך, שיהיה גבול להשתדלות הזה המצטרך לאדם להשיג השלמות, וכשהשלים
השתדלותו ישיג שלמותו וינוח בהנאתו לנצח נצחים. על כן הוחקו לו שני זמנים: אחד זמן העבודה, ואחד זמן
קיבול השכר.
ואולם מידת הטוב מרובה, שהעבודה יש לה זמן מחוקק, כמו שגזרה חכמתו יתברך היותו נאות לזה, וקיבול
השכר אין לו תכלית, אלא לנצח נצחים הוא מתענג והולך בשלמות אשר קנה לו.
(דרך ה’ – חלק א פרק א)