הארכיטקט
הארכיטקט – המתכנת הגדול שבנה את עולם האשליה, בחר להתגלות לניאו בתוך חדר הטלוויזיות ולא בכדי. הוא מנסה להעביר לניאו מסר תקיף וישיר. כל המחשבות הפנימיות, הרצונות השונים המתעוררים בתוכך שמתוכם אתה “בוחר” את ה”ניאו” ה”נכון”, הם כולם מתוכנתים על ידי. כל מסכת החיים שמרכיבה את אישיותו של האדם מתוכנתת מגבוה. הארכיטקט מספר לניאו על ניסיונות “בריאת” המטריקס הקודמים כדי לגלות לו כי הבחירה היא “המצאה” של ה”נביאה”, חלק מהאשליה של המטריקס שמטרתה לתת אמינות לעולם הדמיוני שהוא יצר, על מנת שהאנשים יאמינו לו ויקבלו אותו . על אף שבהסתכלות ראשונית על דבריו הוא כביכול מרסק כליל את אמיתיות הבחירה, בהתבוננות מעמיקה יותר יוצאת מדבריו תפיסה חדשה על מושג הבחירה. בעצם מתגלה כי בבסיס של הוויתו של האדם כן קיים מושג הבחירה. צורך זה שזוהה ע”י ה”נביאה”, אם לא בא על סיפוקו, מערער לאדם את אמינות ההוויה הדמיונית שמנסים למכור לו. יוצא שיש שני סוגי בחירה. הראשונה אמיתית, נובעת מהמקור, וממנה נובע שורש קיומו של האדם. השנייה, המומצאת, הינה חלק מעולם השקר ומנסה לחקות את חיצוניותה של האמיתית כדי לשוות אמינות לעולם הדמיון. כאן מתברר עומק המחלוקת בין ה”נביאה” המכירה במציאות מושג הבחירה האמיתית היונקת מה”מקור”, לבין הארכיטקט המנסה לשכנע את ניאו כי הבחירה היא חלק ממשחק המטריקס המכור מראש. ציון היא בעצם מקלט לכל אלו אשר לא קנו את הבחירה המזויפת של המטריקס הווירטואלי, מתוך הרגשה פנימית כי יש בחירה אחרת, אמיתית יותר, טהורה יותר, נכונה! ניאו מגלם בדמותו את סך כל הנשמות שסירבו לאכול את החיקוי כיון שהרגישו בעומק הוויתם כי מחכה להם משהוא אחר, משהוא אמיתי.
בשלב זה מתברר ההבדל הגדול בין מה שחלק עיקרי מהאנושות קורא “בחירה” אבל אינו כי אם צורה פשוטה של העדפה (קינלי או קולה. גינגית או שחרחורת. רפואה או אדריכלות. מכבי או ביתר. וכו.), לבין מושג הבחירה המקורי המגלם יכולת התנגדות אקטיבית לרצונות עצמיים ברמות שונות. התנגדות המתאפשרת הודות להבנה של הרצון העליון והערכים המוחלטים המסתעפים ממנו. היכולת לעשות ההיפך ממה שאני רוצה כי אני מבין שזה נכון. הנכונות למסור את רצונותיי למען הכלל, למען הכללי, למען ה”מקור”.
זו הסיבה שבמבט ראשון, ניאו איננו מתנהג כפי שהארכיטקט תכנן. ה”אחד” אמור להחזיר את הקוד שלו אל המקור וע”י כך לחשוף את הפגם הבסיסי (של הבחירה המזויפת), וע”י כך לבטא (בנשמתו הכללית) את ההתחלה והסוף של הסטייה של מורדי ציון. ניאו שמצליח לגעת בנקודת הבחירה העמוקה והאמיתית, מצליח לשבור את מעגל הכפייה ה”צפוי” – ולבחור באמת.
ניאו יוצא בטריקת דלת מהארכיטקט ומעוז ה”צפוי” ועושה את הבלתי צפוי הגמור – הוא מחזיר את טריניטי לחיים אחרי שמתה בידיו. ניאו ניצח !!! הבחירה ניצחה !!!!
האומנם?
– נא לשבת ולחגור חגורות בטיחות – אנו ממריאים –
מבלי לגרוע מההבנות שגילינו עד כה, אנו עומדים לצלול עם הטרילוגיה לרמה נוספת בהבנת מושג הבחירה.
נשים לב לדבריו האחרונים של הארכיטקט: “היא הולכת למות ניאו , ואתה לא תוכל למנוע את זה”.
הארכיטקט לא מתרגש כל כך מבחירתו של ניאו ואינו רואה בכך ניצחון. אם נרשה לעצמנו לקפוץ קדימה לחלק השלישי בטרילוגיה נגלה כי בסופו של דבר “נבואתו” של הארכיטקט לא כיזבה. טריניטי וניאו יצאו במודע למשימה ממנה ידעו שלא יחזרו. טריניטי באמת בסוף מתה , וניאו כפי תכנותו, השיב את הקוד של נשמתו הכללית למקור. צוחק מי שצוחק אחרון. גם הבחירה ההרואית של ניאו בחלק השני הייתה חלק מה”צפוי”, עוד שלב בדרך.
כשם שראינו בפרק 2 כי ככל שהשכל גדל, מימד הזמן קטן, עד שבשכל הגדול ביותר הזמן מתבטל, כך גם בבחירה. ככל שהמודעות גדלה, הבחירה מצטמצמת (לא צריך לבחור- אתה יודע מה נכון), עד שבשכל העליון כביכול אין בחירה. למה כביכול? כיוון שהשכל העליון, הידיעה האלוקית היא עצם הבחירה.(ספר מאור עיניים פרשת בא). אמרנו כבר לעיל כי העדפה בין רצונות עצמיים כאלה או אחרים, אין עליה שם בחירה כלל. הבחירה מתחילה כאשר נכנסת ידיעה עליונה מה נכון לעשות. יוצא כי הידיעה היא המקור של הבחירה וללא הידיעה אין מקום לבחירה. ובשלב זה מגלה ה”מאור עיניים” כי אין מקום לשאלת הסתירה (אם הכול צפוי – איפה יש מקום לבחירה?) – ה”צפוי”, הידיעה העליונה היא היא עצם הבחירה!
קשה לתפוס? אל דאגה . זהו לופ מחשבתי שאינו ניתן לתפיסה אנושית. זו הסיבה שהרמב”ם בתשובתו לשאלה זו אמר “כי לא מחשבותיי מחשבותיכם”- אי אפשר להבין יישוב סתירה זו בשכל אנושי. ה”מעבד” שלו חלש מדי. למי שרוצה לצלול עוד – העולם הוא בעצם “חלל פנוי”. ה”חלל הפנוי” הוא מושג קבלי המתאר את צמצום אורו האין סופי של הבורא מנקודה אמצעית כדי לאפשר את קיומה של מציאות סופית. כל עוד האור האין סופי היה ממלא את ההוויה כולה לא הייתה אפשרית קיומה של מציאות סופית. צמצום זה יצר חלל שבו כביכול אין “אין סופיות”, אין אחדות פשוטה, ולכן יש סופיות, יש ניגודים, ויש ריבוי. הפרדוכס שנוצר, “כאילו” אין פה את ה”איןסוף” אבל בעצם כל מה שיש פה זה רק ממנו, הוא הבסיס לכל הפרדוכסים הקיימים בעולם שלנו. לפרדוכסים אלו אין “פתרון”, הם התבטאות של הפרדוכס הבסיסי. לכן אנו אומרים בתפילה: “קדוש קדוש קדוש ה’ צב-אות” (לגמרי נבדל מכל מה שקיים בעולם) וישר אחר כך :”מלוא כל הארץ כבודו” (כל מה שאנו רואים זה הוא). סוגיית הידיעה והבחירה היא אחת מהשאלות הנובעות מפרדוכס בסיסי זה (החלל הפנוי) כמו שאלות לופ אחרות כמו:” האם הוא יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?”.
הסרט מתאר בצורה מדהימה את האמת – הכל צפוי. ובכל זאת יש בחירה. בשכל זה לא מתיישב, אך המוגבלות של השכל אינה גורעת מעובדת קיומה של האמת.